נורמן עיסא: "הצעת חוק השתקת המסגדים - פשיסטית"

בעונה השלישית והחדשה של "עבודה ערבית", אמג'ד הופך למגה סלב. זה כל מה שנורמן עיסא יכול לספר עליה בינתיים. זה, ושהיא נורא מצחיקה. עיסא עצמו עוד לא מגה סלב, אבל התגובות ברחוב מוכיחות מעל כל צל של ספק שהסדרה בכיכובו מצליחה. "כל הזמן אנשים רוצים לדעת מה יהיה בעונה השלישית. לפעמים אני מספר ולפעמים לא", הוא אומר. "גם אני סקרן לראות איך יצא. אני בעצמי עוד לא ראיתי את זה". אבל כנראה שעיסא יצטרך לשמור על סקרנותו ולהתאזר בסבלנות. הסדרה עטורת השבחים של סייד קשוע היתה אמורה לעלות ביום שבת האחרון, אך נדחתה למועד לא ידוע בגלל המשבר בעולם הטלוויזיה. "זה מאכזב. אתה עושה עבודה טובה, אני חושב, וזה לא יוצא כי מעכבים בגלל בעיות כלכליות. זה מאוד מאכזב. גם הצופים מאוכזבים לדעתי".

"עבודה ערבית" זכתה לאחוזי רייטינג נאים ביותר בעונותיה הקודמות. "קשת" אף הודיעה על הפקת עונה שלישית ורביעית בעודה משדרת את העונה השנייה - דבר מפתיע בהתחשב בעובדה שהתכנית דוברת ערבית ברובה וסובבת סביב כוכב ערבי המשחק דמות של ערבי. לא מדובר בדיוק בחומר ממנו מקורצים מוצרי טלוויזיה מסחריים לתפארת מדינת ישראל: סדרות ריאליטי טראשיות למיניהן או סיטקומים מנוונים סטייל "סברי מרנן". "עבודה ערבית" חשפה לאור לא פעם ולא פעמיים נושאים שנויים במחלוקת כמו יום הנכבה ויצאה מזה נטולת קריאות גזעניות 'לחזור ולערבב את הטיח, אחמד'.

גם אם לא הרבה סדרות קמו בעקבותיה ("חוץ מ'עבודה ערבית' לא ראיתי שום דבר ערבי בפריים-טיים. בעיניי, זה חבל. אבל לשיקול רשתות הטלוויזיה"), מדובר בהצלחה מובהקת. "היו מתקשרים אליי אנשים מארה"ב ואמרו שהם מאוד נהנים מהסדרה", משוויץ עיסא. "השתתפנו באיטליה ובגרמניה בכמה פסטיבלים. בכלל הופענו איתה הרבה בכל העולם". באופן עוד פחות שגרתי, עם עליית העונה הראשונה, מרבית הביקורת שספגה הסדרה הגיעה דווקא מהקהל הערבי. נורמן עיסא כבר זכה לצעקות "תתביישו לכם" או טענות "איך מייצגים אותנו ככה?", אך ככל שהעלילה הלכה והתקדמה, נדמה שהעבודה היתה מספיק טובה כדי לפייס גם את הצופים במגזר.

"בעונה השנייה, עשו סקר במגזר הערבי וגילו שאחוז הצפייה של הערבים גבוה יותר מאצל יהודים - אז תראה איזו דרך עשינו מאז העונה הראשונה", עיסא מתגאה. "אני יודע שבעונה השנייה היו מתקבצים חבר'ה ביחד בשעה מסוימת עם בירות ופיצוחים, יושבים ורואים את הסדרה".

עם כל הכבוד לבירות, לפיצוחים, לביקורת, לדחיות ואפילו לסדרה – נורמן עיסא נאמן קודם כל לתיאטרון. "יש בתיאטרון משהו שאין בשום מקום אחר – הקהל. אתה שומע, מריח ונושם אותו", הוא מתפייט. "יש בזה משהו חי שאין במסך. משהו שאפשר להרגיש בתגובות מיידיות. חוץ מזה, בתיאטרון זה 'נגעת נסעת' – אין לך עוד טייקים. חייבים להיות פרפקט. כל ערב הוא משהו אחר, חוויה אחרת. זה לא אומר שקולנוע וטלוויזיה אני לא אוהב, אבל את התיאטרון אני הכי אוהב".

בחמישי האחרון עלתה בתיאטרון חיפה ההצגה "אמנות" בהשתתפותו של עיסא. את המחזה כתבה יסמינה רזה הצרפתיה, החתומה גם על "אלוהי הקטל", שעיבודו הקולנועי של רומן פולנסקי מציג בימים אלו בישראל. עבור עיסא, חיפאי במקור, תיאטרון חיפה הוא תיאטרון הבית, כך שהוא נלהב להשתתף בהצגה ולדבר עליה. כל יום הוא נמצא בחזרות מהבוקר עד הערב, ובכל זאת נשאר לו כוח להתלהב.

"אני אוהב להיות על הבמה. אני לא אוהב ללכת לראות הצגות", הוא אומר ומספר כי כשהיה ילד בבית הספר היה נוהג לברוח מהצגות באמצע. "עד היום אני סובל כשאני הולך להצגות. אני לא יכול ולא מסוגל. זה לא עושה לי טוב. הכל נחשף לי מול הפרצוף. כמו רנטגן. אני לא מצליח להתנקות ולהגיד 'אוקיי אתה בא לראות הצגה עכשיו, אל תחשוב יותר מדי'. לא מצליח. אני רואה כל מיני דברים שאני מכיר מהעולם הזה: 'איך השחקן הזה משחק', 'מה קורה בדיוק מאחורי הקלעים עכשיו' או 'איזו בעיית תאורה היתה'. דברים כאלה". ובכל זאת, יש נקודת אור אחת: "מחול אני מאוד אוהב, זה כן. אני רואה מחול והרבה, ונפעם לראות את הדבר הזה כל פעם מחדש. בגלל שאני לא בא לשם מבפנים אז אני יכול לראות את זה".

"אמנות" עוסקת בידידות גברית ארוכת שנים בין שלושה גברים, שמועמדת למבחן בגלל ציור. סרז' (אוהד קנולר) רוכש ציור מודרני שכולו מלבן לבן תמורת סכום של 200,000 פרנקים. מארק (נתן דטנר, שגם מביים) רואה בפיסה הלבנה בעיקר קשקוש, ובטח ובטח שלא אמנות. בריב שרק הולך וגדל, תפקידו של איבאן, החבר השלישי אותו מגלם נורמן עיסא, הוא לפייס בין השניים. יש כאלה שימהרו להשתמש בעלילה הזו כאנלוגיה פוליטית. עיסא, אולי בגלל טוקבקים זועמים אחרי כל התבטאות פוליטית שלו, ואולי סתם כי הוא באמת מאמין בזה, מעדיף להשאיר את הפוליטיקה בחוץ הפעם.

"תראה, גם באוויר שאנחנו נושמים יש פוליטיקה. על כל דבר אתה יכול להגיד פוליטיקה. תלוי איך מסתכלים", הוא אומר. "לא חייבים להפוך את זה ששחקן ערבי משחק את איבאן מייד ל'היי, הנה ערבי'. ובאמת אין אפליה כלפי שחקנים ערבים, אבל יש דעות קדומות. זה שערבי יכול לשחק רק ערבי, נגיד. מה הקשר? זה פשוט שחקן שמשחק תפקיד. זה משהו שמתחילים להתגבר עליו לאט לאט".

"כל אחד יסתכל איך שנוח לו על הדבר הזה", ממשיך עיסא, "אני לא אגיד לאנשים איך להסתכל. אבל זה היופי בדבר הזה שנקרא תיאטרון, אתה יכול להסתכל איך שבא לך על זה. זה פנטסטי בעיניי".

אתה חושב שיש אנשים שלא מגיעים להצגות שבהן אתה משחק בגלל שאתה ערבי?

"לא שידוע לי באופן אישי, אבל אם יש אנשים כאלה זה מאוד עצוב לי לשמוע. בגלל זה לנדות הצגה ולא לבוא לתיאטרון? זה מראה על חוסר יכולת מחשבתית עמוקה. צר לי לשמוע אם יש כאלו אנשים".

אם בכל זאת להיכנס לפוליטיקה: בתור עיתונאי, מה אתה חושב שלאמג'ד, הדמות שאתה משחק ב"עבודה ערבית" היה להגיד על הניסיונות האחרונים לפגוע בחופש העיתונות? חוק לשון הרע וכדומה.

"לא יכול לדבר בשם אמג'ד, אבל אני מיד הייתי מתפטר ומפסיק לכתוב אם הייתי עיתונאי. תשמע, זה דבר נורא מצחיק ונורא עצוב בו זמנית. פתאום, כסאטיריקן למשל, אתה לא יכול להגיד מה שמצחיק להגיד. אני מתאר לעצמי שעיתונאים מרגישים נורא כבולים ואני שואל את עצמי למה צריך את החוק הזה - הרי בסופו של דבר פוליטיקאים הם מי שהכי צריכים את העיתונאים. אולי זו הדרך לשלוט בכל מה שקורה פה. אתה מסתכל על כל עיתון ומאחוריו עומד איש בעל כסף ואינטרסים. יש בזה משהו רקוב. אנשים כאלה שמחזיקים עיתון, הם בסופו של דבר איכשהו קשורים לשלטון ואז, כנראה, הדברים מנותבים לפי קו מסוים של הממשלה. אולי בגלל זה גם לא נהיה רעש גדול מהחוק הזה".

ומה לגבי שלל הצעות חוק חדשות אחרות, שמואשמות באנטי-דמוקרטיות? ח"כ אנסטסיה מיכאלי אפילו יזמה הצעת חוק נגד כריזות מואזין.

"את האמת, אני לא יודע איך להגיב לזה. בא לי להתפקע מצחוק", אומר עיסא ומעז לשבור כמה ביצים שעד עכשיו הילך עליהן בזהירות. "אתם חיים בסרט? אנשים מתפללים ואתם רוצים לסתום להם את הפה? אל תגורו איפה שיש מואזין. אם אתה גר באזור תפילה כזה, אל תבוא בתלונות. אם אתה רוצה לגור באזור כזה ולחיות בשכנות בריאה וידידותית זה בסדר, אבל איפה השיוויון? איפה ההומניות? זה כמו שיבואו ויגידו לרבנים מבתי הכנסת 'אסור לכם לצאת עם ארון הקודש והשופרים כי זה מפריע לשכנים'", הוא מגביר קצב. "זו הדת שלהם. ככה הם מאמינים. מי אתה שתבוא ותגיד להם 'לא, אתם לא תעשו את זה'? זה לגמרי משהו פשיסטי. אני בעד שאנשים יעשו מה שנוח להם. אם למישהו נוח להתפלל ככה, שיתפלל. אם לא מתאים לי לגור במקום כזה, אז אני לא אגור שם".

אבל לא רק "חוק השתקת המסגדים" מחריד את עיסא, אלא גם גל החקיקה האחרון כולו. "כל הצעות החוק האלו באות מתוך שעמום או מתוך ניסיון לסטות מנושא אחר – מדיני, למשל. להגיע לשלום, למשל. אני לא יודע עד כמה זה חשוב היום. אולי זה נדחק הצידה, אני לא יודע. חבל שלא מתעסקים בדבר העיקרי".

אתה עוד מאמין בשלום?

"שמע, סיכוי לשלום יש תמיד. אני אופטימי. לדעתי שלום יהיה. בטח שיהיה. זה נשמע מוזר להגיד את זה היום, וזה קצת עצוב, אבל באמת שאני אופטימי. כי מאחורי הדברים הרעים באים הדברים הטובים. לא יכול להמשיך להיות רע כל הזמן. יהיה טוב בסוף ואני באמת מאמין בזה. אולי אני תמים, לא יודע, אבל אני אוהב את התמימות שלי".

"אני משתדל בדרך שלי לקרב בין שני הצדדים ומנסה בכל דרך אפשרית לרמוז שאפשר אחרת. אני מאמין שזו הדרך שלי וזה היעוד שלי. בפסטיבל יפו להצגות ילדים שאני מנהל אמנותית אני רואה ילדים, יהודים וערבים יושבים ביחד ורואים הצגות תיאטרון. זה מדהים בעיני. אני לא אומר 'חבר'ה, תאהבו אחד את השני'. זה סתם טיפשי. אני אומר רק לקבל אחד את השני ולהיות מודע לאחר. היום עניין האנושיות – הדבר הזה שנקרא 'להיות אנושי' מתחיל להיעלם. וזה הבסיס של החיים שלנו, הרי, האנושיות".

עד שישתנה משהו, תסתפק בתגובות הטובות של האנשים ברחוב ובציפייה ל"עבודה ערבית"?

"היו אפילו כאלה שאמרו שאני אביא את השלום. אז שמע, אני מאוד שמח שנתנו לי את העבודה הזו ואני גם מאוד מקווה שאעמוד בה", אומר עיסא וצוחק. נראה שגם זו עבודה ערבית.

מתגעגעים ל"עבודה ערבית"? אוהבים את "חטופים"? דברו על זה בפייסבוק