יחסן של האמנות בכלל והספרות בפרט, להורים חורגים תמיד היה עוין. באגדות הילדים תפקידם היה להיות אב מכה ואמא מרשעת, בעולם המודרני הם תמיד שוליים, וכמעט אף פעם לא עוברים למרכז ההתרחשות. מהותו של ההורה החורג ביצירה זהה לתפקודו בחיים לעולם הוא יהיה דמות נספחת שמנסה בכוח להצטרף למעגל. ואף אחד הרי לא אוהב אנשים שדוחפים את עצמם לחיינו בכוח, בטח לא כשבשלט רחוק עדיין יש אם או אב ביולוגי שעל פיו יישק דבר.
ב"הביקור", ספר הביכורים של הילה בלום, היא הופכת את היוצרות ושמה את הזרקור דווקא על האם השנייה. נילי מכירה בבית קפה בירושלים את נתי שונפלר, גרוש פלוס דידה - ילדה בעלת מנת משכל גבוהה מהרגיל. חודש לאחר שהחלו לצאת, נילי ונתי מוצאים את עצמם בפריס בארוחה רומנטית, שם אירוע מוזר גורם להם להתוודע למיליונר עשיר בשם דוקלוז. המפגש משבש את חייה של נילי, והסדק רק מתרחב לאחר נישואיה לנתי והולדת בתם המשותפת אסיה. תשע שנים לאחר הפגישה עם דוקלוז, הם מקבלים מהצרפתי טלפון המבשר כי הוא עתיד להגיע לישראל ורוצה לפגוש אותם לארוחת ערב. ההזמנה העצמית שלו מאיימת עוד יותר על המסגרת המשפחתית הרעועה גם כך.
שתי מערכות יחסים עומדות במרכז העלילה: זו של נילי עם נתי וזו של נילי עם דידה. מטעמים ברורים, עם נתי היא הולכת על חבל דק, משום שאף פעם לא קל לדבר על האקסית וקשה עוד יותר להשלים עם העובדה שהיא נשארת במרכז חייו של בן הזוג. אבל נילי לא נותרת חייבת, גם לה יש אקס מיתולוגי, אלפא, שהפך זה מכבר לידידה הטוב ביותר, ואף כי נתי לא מרגיש מאוים, לכאורה, די ברור שגם הנוכחות של אלפא לא עושה טוב לזוגיות (עמוד 118): "הוא עצמו לא היה מעלה על דעתו להישאר בקשר עם חברות-לשעבר שלו; כלומר, קשר על איזה בסיס בדיוק? כי לדעתו, בין גבר לאישה זה חייב להיות בנוגע לסקס. אבל אם נילי מרגישה אל אלפא קרבה נפשית, ואם מתחשק לה להתראות איתו, אז בכיף, הוא בעד".
ככל שנוקף הסיפור, אנו מבינים שהמפתח האמיתי לשמירה על המסגרת המשפחתית טמון באינטראקציה של נילי ודידה. הולדת אסיה, שמייצרת בבת הבכורה קנאה טבעית, רק מסבכת את העניינים ומגבירה את תחושת חוסר האמון והטינה בין דידה לאימה החורגת. אי אפשר לומר שזה משהו שנילי לא ראתה מגיע (עמוד 287): "היא קיבלה בשעתו כל עצה אפשרית, חלקן בלהט, חלקן במין המעטה מאיימת הם ניסו לא להפחיד אותה, זה רק הטון שלהם שהכיל הבטחה לאימה. את תראי, אמרו לה, עכשיו זה קל, אבל בעוד שנה, בעוד שנתיים, כשיהיה לך ילד משלך..."; כמובן שכמו בכל סיפור כזה מרחפת רוחו של המשפט "את לא תגידי לי מה לעשות, את לא אמא שלי!", שאמנם לא נאמר מפורשות, אך ריחו מציף את הרומן.
מהרבה בחינות, בלום עצמה היא האם החורגת שעוברת לפתע לקדמת הבמה. בהיותה עורכת ספרותית ותיקה, היא פרשה חסותה על מיטב היוצרים הישראלים בשנים האחרונות, זוכה אולי להערכה של אנשי התעשייה, אולם נותרת באלמוניותה בקרב הציבור הרחב. "הביקור" הוא ההתנסות הראשונה שלה בקדמת הבמה, ויש לומר שזו התנסות לא רעה בכלל. למרות אורכו, 414 עמודים, הספר שוטף, צלול ומעניין ומציף נושא כאוב שנותן ערך מוסף לכל ההתעסקות במשפחה, שתפחה בשנים האחרונות בספרות הישראלית.
הקוץ באליה הוא גודש הפרטים והאובר דרמטיות, לעתים, שמכניסה בלום לעלילה, אולי כתוצאה מדפנסיביות יתר ומהפחד שהרעיון לא יעבור, כמו שקורה לא מעט בספרי ביכורים. דומה כי אפשר היה להסיר דרמה אחת או שתיים והסיפור לא היה נפגע. העומס הזה לא מיטיב עם "הביקור", מכיוון שהוא מאיים להפוך אותו לאופרת סבון ומקרבו לז'אנר ספרי הטיסה. למזלה של בלום, היא לא חוצה את הגבול הזה. התוצאה היא ספר יפה, נעים ומענג.
הביקור// הילה בלום, בהוצאת זמורה ביתן, 414 עמודים