סוף סוף. אחד עשר פרקים אנחנו ממתינים בסבלנות וכוססים ציפורניים כדי לשמוע מה מקור הסכסוך בן ארבעת אלפים השנה בין לאה שנירר וטלי סיני ריקליס. האם זו גנבה אוליגרך מזו? האם ריב על ענק יהלומי דמים עמד בדרכן? האם זו הגיעה לחתונתה של זו בשמלה לבנה משלה? לא. חמין. כולה חמין. כי אפשר להוציא את הנובורישית מהשטעטל, אבל אי אפשר להוציא את השטעטל מהנובורישית.
הפיוס המגוחך על הסכסוך המגוחך היה אמור להיות רגע מכונן בתולדות "מעושרות", אבל הוא כאמור היה מגוחך. אנטי קליימקס גמור, של אחת שלפני שלושים שנים - מדינות הספיקו לעשות שלום, ולהגדיר גבולות מחדש בתקופה הזו - לא הוזמנה לארוחת החמין של השנייה. אם יש דבר אחד שלמדנו מהפרק האחרון של "מעושרות" זה שהן קטנוניות ונוהגות בטיפשות וקמצנות רגשית בדיוק כמו מי שיש לו רק חורים בכיסים. ולא, אין שום ניתוח פלסטי שיוכל להציל אותן ממה שיש להן בפנים.
עוד דבר שאפשר היה ללמוד ממריבת החמין הגדולה, זה ש"מעושרות" מיצתה את עצמה. אם התוכנית התחילה כגדולה יותר מהחיים, כהצצה אקסקלוסיבית לחייהן של היפות והממוזלות, הרי שהיא חזרה למימדים הטבעיים שלה כלום עם כלום מאובק בנצנצים. אם בכל סדרה מתוסרטת שאינה ריאליטי, מריבה בת שלושה עשורים היתה מסתיימת בגילוי שהסכסוך מקורו בחמין, היינו יודעים שאנחנו נמצאים בפארודיה. "מעושרות" היא אפילו לא פארודיה, היא הפכה לסתם שיעמום על נשים משועממות.
ציטוטים נוצצים:
"זה היה להגיע מארמון ורסאי לחירבה של עזה" (ניקול ראידמן אמיצה כשענבר לא בסביבה)
"זה נראה כאילו הכסף הוא המטרה ולא האמצעי" (ענבר שנהב מגדירה 'אנדרסטייטמנט')
"ויטמינים כדי שאני אהיה צעירה, בריאה, שועטת, בועטת, מובילה" (טלי סיני ריקליס לא מבינה שאיזה כדורים שהם לא יהיו, אלו לא הנכונים)
"אין לה אומץ, אין לה ביטחון. היא יכולה לדבר מאחורי הגב, בפנים קשה לה" (אתי מונה את התכונות הטובות של טלי)
"יש לי רעיון בראש שלי, הרוסי, הקרימינלי, המאפיונרי" (ניקול ראידמן אוהבת הומור עדות)
"את גרה בבניין ממול, מבחינתי אז היית משפחה" (לאה שנירר צפתה ביותר מדי לופים של "קרובים קרובים")
ושנירר היתה אומרת: