כשעמי ג'יימס הגיע לרחוב ווסטר, בשכונת סוהו במנהטן לפני פחות משנה, אף אחד לא רצה אותו שם. זהו רחוב עמוס בגלריות אמנות אליטיסטיות ובעליהן המצקצקים, שנחרדו מהמחשבה על כך שחבורת מקעקעים עם אופנועים יהפכו לשכנים החדשים שלהם. אבל לג'יימס, שכבר שמע "לא" כמה פעמים בחייו, זה ממש לא הזיז.
"פתחתי שם כדי לעשות דווקא, לדחוף להם את זה בפנים", הוא אומר. "לא קיבלו אותנו, המקעקעים, אף פעם בעולם האמנות. אם בנאדם היה מגיע להיות מפורסם כמוני בארה"ב, והוא היה צייר, הוא היה מוכר ציורים במאות אלפי דולרים. אם אני אצייר על קנבס, אמכור אותו אולי ב-15 אלף דולר. אני עדיין מקעקע בשבילם. אז קיבלנו את הכתף הקרה בהתחלה מכולם, הרבה התלוננו שאנחנו מביאים חנות קעקועים לסוהו. היה שם מאבק. אבל אנחנו ניצחנו".
אם אתם אומרים לעצמכם עכשיו שבטח, ככה זה מקעקעים חבורה של פרובוקטורים, תהיו בטוחים שזו מקסימום הפרובוקציה שתקבלו מג'יימס. בגיל 40, כבר לא מעניין אותו לשמר את תדמית הילד הרע שבאה עם המקצוע, וגם לא את חזות הסלב המתלהב שאמורה ללוות אותו. הוא רק רוצה לקעקע, לעשות ביזנס ושיעזבו אותו בשקט. וזו קצת בעיה, במיוחד אם אתה כוכב ריאליטי כבר שבע שנים.
ג'יימס, 39, הוא יצור כלאים של כל העולמות: נולד וגדל וישראל, היה ממפוני סיני, עזב אותה בגיל 12 לטובת אמריקה וחזר כשהיה בן 17 כדי לשרת בגולני. מדבר עברית שוטפת, אבל נשמע אמריקאי לכל דבר, כולל הבלחות חוזרות ונשנות של המלה "פאק" על שלל הברותיה. אמן קעקועים עם ותק של קרוב ל-20 שנה ואלפי מקועקעים מבסוטים שמתהלכים עם היצירות שלו על העור, אבל גם כוכב תוכנית ריאליטי מצליחה, שמסתובב כמה חודשים בשנה כשלהקת מצלמות דבוקה לו לישבן. ובשאר הזמן, ג'יימס עסוק בניהול כל העסקים שלו - מותג הבגדים "Ami James", בר שבבעלותו במיאמי - ובלנפנף מעליו צלמי פפראצי ומעריצים נודניקים. סלב ששונא להיות סלב.
הוא בחור קשוח, מחוספס, מקועקע בכל חלקת עור פנויה, אבל גם איש משפחה ואבא לילדה, שכבר מיצה את רחובות ניו יורק הסואנים ורק מחכה לחזור הביתה למיאמי. "ניו יורק זה כל היום לעבוד, להשתגע. מיאמי זה רגוע, יותר צ'יל. אין מה להשוות. אני מעדיף להיות במיאמי אם זה היה תלוי בי. יש את הבלאגן של היציאות בלילה, אבל אין את הסטרס והטינופת שיש בניו יורק. גרתי בניו יורק איזה 15 שנה בחיים שלי, ירד לי ממנה כבר. ותל אביב זה המקום שאליו אני בורח פעמיים בשנה, למשפחה, לחברי ילדות. לשקט של ללכת ברחוב בלי שיעצרו אותי כל חמש דקות. זה מרענן".
ובאמת סביר להניח שאם תשאלו את הדוד מאמריקה, הוא יספר לכם שג'יימס הוא כוכב הרבה יותר גדול משאנחנו כאן יכולים בכלל להבין. "מיאמי אינק", סדרת הריאליטי בכיכובו, עלתה ב-2005 ברשת דיסקברי והציגה לקהל האמריקאי, שתפח בהמשך ל-160 מדינות בעולם וביניהן גם ישראל (ערוץ דיסקברי ב-yes) את נבכי העולם המסתורי של סטודיו לקעקועים, על הטיפוסים השונים שנכנסים אליו כדי לקעקע משהו בעל משמעות שילווה אותם לשארית חייהם. ג'יימס, שבשום שלב לא תכנן להפוך לכוכב ריאליטי, היה משוכנע שהסדרה תחזיק מעמד פרקים ספורים.
"זה התחיל לפני שמונה שנים בערך, כשנכנסתי לחיי הלילה בניו יורק, הייתי מייחצן שם הרבה מסיבות ואז גם הכרתי כל מיני אנשים מתעשיית הבידור. חבר הכיר לי חבר שלו שעבד כמפיק שאל אם הייתי רוצה לעשות תוכנית על קעקועים. התגובה הראשונה שלי היתה "I'm not gonna fucking do a fucking reality show". אבל דיברנו כמה פעמים ובסופו של דבר הסכמתי, בשביל לקדם את העסק. רציתי לפתוח חנות. ככה פתחתי את החנות שלי במיאמי, קראתי לה Love Hate".
לרשת דיסקברי נדרשו כמה חודשים טובים כדי להציץ בפיילוט של ג'יימס, ושלוש שניות כדי להבין שיש להם להיט בידיים. "היינו ירוקים אז, כל כך ירוקים. הרשת שלחו לנו עורך דין שלהם וחתמנו בלי לחשוב בכלל, היינו בטוחים שהתוכנית לא תצליח. זו היתה הטעות הכי גדולה בקריירה שלי, אבל למדתי ממנה. אחרי הפרק הראשון הרייטינג היה כל כך גבוה שבאותו יום הם הזמינו עוד 13 פרקים. לפני שהבנתי מה קורה, הגענו ל-70, 80 פרקים. בפרק 87 כבר הייתי שרוף לגמרי. לא היתה לי פרטיות, לא היה לי כלום. אתה נמצא בעיני העולם עכשיו, אתה כבר לא יכול לעזוב את הבית ולהיות אנונימי. זה התחיל לשרוף אותי".
זה דווקא החלום שגורם לאנשים לנסוע מאמריקה מלכתחילה, החלום להיות מפורסם. לא?
"אם הייתי ילד בן 21 אולי זה היה שונה. יכול להיות שהייתי הופך למפלצת. זה מגניב לאנשים פאקינג שטחיים. לאנשים כמוני שלא צריכים את זה מבחינת עצמם, זה מיותר. אני לא אוהב את עצמי מספיק כדי לרצות שכל העולם יכיר אותי. עשיתי את זה כביזנס. בזכות ההצלחה פתחתי בר, מותג בגדים ועכשיו סטודיו נוסף בניו יורק. בחיים לא רציתי להיות מפורסם, זה לא היה הקטע שלי. זה היה בדיוק להיפך. כשאני מסתכל על אנשים שרוצים להיות מפורסמים, אני לא מבין את זה. זו קללה. שום דבר טוב לא יוצא מזה. כשאתה צעיר, זה דופק לך את כל המוח".
"אני רואה אנשים צעירים שבגיל 28-29 הם כולם פאקינג על סמים, רוצים להרוג את עצמם. וברגע שזה עובר, זו ירידה תלולה וחדה. אני חושב שהעולם הזה יוצר מפלצות פנימיות, אנשים שפשוט מורידים את עצמם מהפסים של החיים. הכרתי ימבה כאלה. אני בעולם של הסלבריטי-שיט הזה. אני מחשיב את עצמי לסלברי-די. רמה די. כל האלה מ"ג'רזי שור" ו"עקרות בית אמיתיות", כל הפאקינג דברים האלה שעולים לטלוויזיה. זיינתי בנאדם ששווה מאה מיליון דולר אז עכשיו אני מפורסם. אני לא נהייתי מפורסם על זה שזיינתי מישהו מפורסם או על שהתחתנתי עם איזו מיליונרית. התפרסמתי על מה שאני עושה, על האמנות שלי".
לשאלה באשר לחברים סלבריטאים וההתחככות בחיי הזוהר הוא עונה בדוגמא מהחיים שלו -"תקשיבי, היה ניסיון לעשות ספין אוף לתוכנית, 'אל.איי אינק' בהוליווד, וכל שבוע היה מגיע מישהו מפורסם. עולם הריאליטי השתנה כל כך, שפתאום רצו תוכנית עם סלבס, אבל בתכל'ס זה רדוד, ואני בניתי את הפורמט הזה לא כדי שאנשים יראו סלבס, אלא כדי שאנשים יוכלו לתקשר עם הבנאדם שיושב בכסא ומתקעקע. להסביר לאנשים למה אנחנו מתקעקעים. להסביר לאנשים כמה קעקועים יכולים להיות עמוקים. ואז פתאום העניין הזה בסלבס".
"פאק יו, אני מקעקע אנשי רחוב, אני באתי מהרחוב וככה בניתי את הקריירה שלי", הוא ממשיך. "אז לא, אני לא מקעקע סלבריטיז. סלבריטיז לא באים לקעקועים קוליים, הם מגיעים למשהו קטן או משמעותי בשבילם. אני רוצה לעשות עבודות גב יפניות, זה מה שאני אוהב לעשות. אין לי הרבה זמן לקעקע ואם יש לי, אני מקעקע אנשי יומיום וחברים ופרויקטים שאני רוצה לעשות. אז כמו שהוא לא מעוניין לקבל את העבודה שלי, אני לא מעוניין לקעקע אותו".
אז אם פריס הילטון תיכנס לסטודיו שלך ותבקש קעקוע, זה לא יזיז לך.
"אם הייתי בן 25 אולי זה היה עושה לי משהו, אבל אני לא חושב ככה. יש לי כסף. תמיד זיינתי, לא הייתי צריך להיות בטלוויזיה כדי לזיין. אבל היום המוח שלי כבר לא עובד אותו דבר. אני לא רוצה לזיין, להיות בהוליווד, להיות מפורסם. אני רוצה להיות מי שאני, לפתח עסקים. לי חשוב לא לחזור להיות בלי כסף. כסף לא קונה אושר, אבל הוא כן קונה ביטחון".
אחרי חמש עונות מצליחות של "מיאמי אינק", ג'יימס החליט לקחת הפסקה. "בשנתיים שלא הצטלמתי זה נעלם. אני נהניתי מזה, יכולתי לשבת במסעדה עם הילדה שלי ואף אחד לא בא להציק", הוא מספר. "התחלתי לעשות פרויקטים אחרים, מאחורי הקלעים. להפיק, למכור תוכניות, אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות מול המצלמה יותר".
ואז העונה הראשונה של "ניו יורק אינק" עלתה לאוויר ביוני 2011 והחזירה את ג'יימס למקורות. את תחילת דרכו כמקעקע עשה בעיר הגדולה, אצל מקעקע מיתולוגי בשם לו שכבר הלך לעולמו. את רוב השבוע הוא מעביר עכשיו במנהטן ובסופי השבוע עולה על טיסה של שלוש שעות למיאמי, כדי להיות עם אשתו והילדה. הטיפוסים שהוא פוגש במהלך העבודה, כנראה מעבירים לו את הזמן מהר.
"הסיפורים הכי טובים שאתה תמיד זוכר, הם הסיפורים המזעזעים, אנשים שאיבדו מישהו יקר, אנשים שעברו מאבקים קשים", הוא אומר. "בפרק הראשון של העונה השנייה בניו יורק יש לנו את הסיפור הכי מדהים שנתקלתי בו, על אישה שהיתה חירשת כל החיים ואז היא עברה ניתוח שתיקן לה את השמיעה. היא שמעה בפעם הראשונה בחיים את הקולות של הילדים שלה. זה כל כך היה מרגש, שאני בכיתי. אתה נהיה חלק מהבנאדם שאתה מקעקע. אי אפשר לזכור את כולם. אבל הם זוכרים אותך. אתה הופך לפסיכיאטר של אנשים, מספרים לך את כל הבעיות שלהם. כשאני מסיים עונה, אני לוקח חופש של חודש וחצי, לא מתקרב לקעקוע ולא מצייר ולא כלום".
נכון להיום, ג'יימס נחשב לאחד מאמני הקעקועים המובילים בארה"ב. עובדה שהוא מסרב בכל תוקף להסכים איתה. "אני בסך הכל מקעקע ואני בטוח לא המקעקע הכי טוב בארה"ב. אני כל כך רחוק מזה. יש כל מיני אנשים טובים בכל דבר אחר. אני טוב בעבודה יפנית. אני טוב בעבודות צבע, אבל יש כל כך הרבה דברים שאני לא טוב בהם".
"לא חשוב לי להיות הכי טוב בעולם. אם הייתי חושב ככה, הייתי מעדיף למות. כל הקטע של החוסר ענווה שיש לאנשים בתחום זה מה שדופק אותם. תהיו אסירי תודה שאתם פאקינג מרוויחים כסף מלקעקע ולא מעבודות בניין. כל החיים שלי ציירתי בחינם ופתאום יש לי אפשרות לעשות מזה כסף. זו מתנה. לא הרבה אנשים יכולים להגיד שהם אוהבים את מה שהם עושים. מי אוהב לשבת באיזו קוביה מזדיינת במשרד? יש כאלה שכן, אבל כמה?"
מבאס אותך שלא מכירים אותך בארץ?
"מה פתאום, זה מרענן. לצאת בלילה שאין פאקינג צלמים ואנשים מפריעים. זה כיף ואני מקווה שזה לא ישתנה יותר מדי פה, אבל הפעם אמרתי שאני חייב לבוא ולעשות קצת עיתונות ותקשורת כי אני רוצה לפתוח פה חנות דגל וזה חשוב שאנשים יידעו שזה כן קיים ואנחנו הולכים להביא לפה מותג לייף סטייל שאין בארץ. קעקועים, אמנות, אופנועים, אמנות לבגדים - את כל הבגדים שלי מציירים מקעקעים, אבל זה לא דוגמאות קעקועים. יותר אנשים מקועקעים בארץ מאשר בארה"ב. אפילו שזה קעקועים קטנים, פה שחף, פה שמש. לכולם יש. בארה"ב, לרוב אין. אנחנו התחלנו ב-22 אחוז מקועקעים לפני התוכנית, אחרי שבע שנים העלנו את זה ל-39 אחוז. כמעט כפול של מקועקעים בארה"ב".
באפריל הקרוב ימלאו לו 40. נקודה שיכולה להיות קריטית בחייו של מקעקע, בטח אם הוא מופיע בטלוויזיה ובמיוחד עבור ג'יימס, שציין בעבר שבטח ייראה זוועה כשיהיה זקן, עם כל הקעקועים שלו. היום הוא כבר יותר רגוע. "כל מקועקע נראה מוזר כשהוא מזדקן. אתמול ראיתי אישה בת 80 שהיא עדיין כוסית, אז זה לא מפריע לי כל כך. אני אהיה כמו ג'ואן ריברס".
עמי ג'יימס: עמוד הפייסבוק הרשמי
קעקועים עושים לכם את זה? שתפו אותנו בפייסבוק