חנוכה 2011: בר רפאלי והאובר-חשופים בתרבות הישראלית

אנחנו אוהבים סופגניות. אנחנו אוהבים אותן יצירתיות בטעמים מופרעים ורגילות, עם ריבה אדומה שיצאה ממזרק שנראה כאילו העביר הירואין לפני כן. אבל לא צריך להיות שומר משקל אובססיבי כדי להבין שיותר מדי סופגניות הן דבר הרסני. גם עולם התרבות מלא ביוצרים ותופעות שאפשר להכיל אותן בזעיר אנפין, אך בלתי אפשרי להתמודד איתם בהיעדר פרופורציה. "חשיפת יתר" הוא המונח הרשמי לכך, אנחנו מעדיפים מנת יתר. הרבה יותר סטייל.

בר רפאלי היא אישה מדהימה ביופייה, שהצליחה למקסם בזכות אותה "עבודה קשה, טיפשה" את היופי שלה עד ליום שבו הגיל יעשה את שלו. בשלב מסוים, הכל אפילו נעשה בדרך הנכונה: חבר הוליוודי בסגל א' של העולם, שטיחים אדומים, שערים בספורטס אילוסטרייטד, הוצאת עיניים, הכל בסדר. ואז משהו השתבש, בין הפרסומת לטחינה לבין סיבובי לילה עם עומר אדם.

בר רפאלי הפכה בשנים האחרונות להגדרה המילונית של "חשיפת יתר", כשכל צעד שלה מוציא אותה מעמדת האשליה ההוליוודית שהעניקה לתעשיית הבידור-רכילות בישראל והעבירו אותה לעמדת ליהיא גרינר: היא, שהסתירה בקנאות את חייה האישיים וכולנו חשבנו שזהו, היא כבר לא בינינו בני האנוש, התגלתה בזכות חשיפה כמעט יומיומית כצייצנית שאוהבת את בית הבובות (בית הבובות!) וידידה של עומר אדם, שבמקרה גם יודעת להצטלם מדהים בבגד ים, כמו רוב הדוגמניות-לרגע של מדורי הרכילות במקומונים. וזה בעצם כל הסיפור: מהוליווד למקומונים. יחי ההבדל.

אם פעם חשבנו שאנחנו רוצים להיות מסוגלים לקרוא מחשבות, הגיע טוויטר והדגים לנו שזרם תודעה של אחרים הוא הרבה פחות קסום ועסיסי ממה שנדמה, ובעיקר מלא פכים קטנים של יום חולין. בטוויטר נחמד לבקר לעיתים, בהנחה שהנעקבים שלכם הם אנשים ורבאליים ומוצלחים, זה המקום שבו כאשר קורה אירוע מעניין, תרצו להיות כדי להתעדכן ולהרגיש מאותה רקמה אנושית אחת.

בשאר הזמן העסק המצייץ נע בין תחרות פאנצ'ים ודאחקות בני 140 תווים מאידך לדיווחים סטייל "אכלתי בננה שהיה בה יותר חום מבננה". שווה לבקר בשביל הצייצנים המבריקים באמת, בשאר הזמן עדיף שלא להישאב למלקוביץ' מלקוביץ' מלקוביץ' שהוא הטוויטספרה.

באמת שצריך להתאמץ כדי לומר משהו רע על עוז זהבי – הוא חתיך, הוא קול, הוא שחקן לא רע בכלל. והוא חתיך – כבר ציינו? אבל כמו המשפט האלמותי של אייל גולן בזמנו – כמה סטייק יכול אדם לאכול?

עוז זהבי הוא אמנם מוצלח, אבל גם סובל מחשיפת יתר מופרכת ולכל פינה שלא תתבונן תראה את פרצופו – אם זה ב"עספור", ב"התגנבות יחידים", בקמפיינים או בפרסומות. פה ושם עוז זהבי יכול לתרגל אמירת "לא" לתפקידים מסוימים; זה יעשה רק טוב לזוגיות של זהבי ושל הקהל, ובדרך אולי יימנעו פאדיחות בנוסח "חיים אחרים". תן לנו להתגעגע קצת, מה יש?

תעשיית ייבוא הופעות הג'אז בישראל תמיד פרחה, הרבה לפני שהאינתיפאדה השנייה הסתיימה וגם בזמן שמלחמת לבנון השנייה והחרם התרבותי היו בני בית פה. מפיקים זיהו היטב את קהל היעד - איכותי, לרוב מסודר כלכלית ושבעבורו הופעה שכזו היא היציאה החודשית מהבית בשילוב תיאום של חודשיים מראש עם הבייביסיטר.

ואז, התחילו להביא אותם בכמויות כאלה, עד שלא נותרה דרך אמיתית לשווק אותם ורק פנאטים של הז'אנר ידעו להבחין באמת במי מדובר. עבור כל השאר נוצר המונח "אגדת ג'אז", שמוצמד אוטומטית לכל אמן שנוחת כאן, כולל הליווי ההכרחי "עבד עם ג'ון קולטריין/ מיילס דיוויס/ צ'רלי פרקר" + "הופיע בהצלחה בפסטיבל הג'אז באילת" + "הוציא כ-90 אלבומים עם הטריו המפורסם שלו". עם כל כך הרבה אגדות יש בעסק הזה, אפשר גם להביא הופעה של שלגיה?

אמרה כבר רבקה מיכאלי – אין לי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל. אבל כמו שהדברים נראים כרגע, באמת שכבר עדיף סקנדל על עוד פסטיבל. כל מחלבה עם שני גדיים וערימת חציר פוצחת בפסטיבל מטעם עצמה, כל מתנ"ס עם שתי הצגות ילדים מכריז על האירוע כעל פסטיבל "מושקע, מרענן ומלא הפתעות לכל המשפחה".

הגיע הזמן להפסיק להשתמש בשם קוד "פסטיבל" כמילת קסם מושכת קהל, ולהפסיק לחלק צ'קים שאין להם כיסוי. במיוחד בחג כמו חנוכה שגם כך הוא מעמסה כלכלית ותרבותית על הורים המחפשים עיסוק לילדים המשועממים – אפשר לצמצם בהבטחות השווא, ולקרוא לדברים בשמם - אירוע, אפילו אירועונצ'יק. את "פסטיבל" תשמרו לדברים הגדולים באמת.

גם לכם יש הצעות ל"טוב במנות קטנות"? ספרו לנו בפייסבוק