ל"הלוואי שתמותי", סרטה התיעודי של הבמאית עמליה מרגולין על אורי סלונים ז"ל ומיכל שפירא, אפשר להגיע בתחושות מעורבות ואפילו עם מידה של ציניות; מיכל שפירא בחרה לחיות פרקי זמן ארוכים למדי מול מצלמות, קודם בתוכנית הריאליטי "פרויקט Y" ב-2004, שהיתה מעין גרסת צעירים ל"האח הגדול", ולפני כשנה בסדרת הריאליטי "בקרוב אהבה" שם במסגרת חיפושי המשתתפות בקשר רומנטי, החלה לצאת עם אורי סלונים מוזיקאי צעיר.
הבחירה לתעד את עצמה ואת בן זוגה בחמשת החודשים האחרונים לחייו, עשוייה להיתפס כהמשך אותה מגמה של חשיפה עצמית מוגזמת, הצורך בהכרה של העין המתבוננת תמיד, ואפילו כאופורטוניזם. את כל זה אולי לא יפה לומר כי בכל זאת מדובר בסיפור עצוב על זוג אוהב שהסרטן שקינן ביניהם הפריד אותם לעד אבל אלו מחשבות סבירות שעולות בראשו של הצופה הסביר שכבר ראה דבר או שניים בחייו, וברוח הכנות הגמורה של סלונים ושפירא בסרט עצמו - אין סיבה או טעם לטייח אותן.
ובכל זאת, "הלוואי שתמותי" הוא סרט תיעודי מכווץ לב שמוחק את החשדות הראשוניים, ומפנה מיד מקום לזוג הצעיר סלונים את שפירא; ובעיקר לאורי סלונים, שהיה מוזיקאי מקסים וצעיר, אינטליגנטי וכריזמטי. "הלוואי שתמותי" מתעד, כאמור, חמישה חודשים מחייו, החודשים שלמרבה הצער היו האחרונים שלו; את מערכת היחסים שלו עם חברתו, עם משפחתו ועם ההכרה שהוא נמצא על זמן שאול ושאין לדעת כיצד ההתמודדות עם מחלת הסרטן ששבה להתפרץ באכזריות אצלו, תסתיים.
המיוחד ב"הלוואי שתמותי" הוא ששני המשתתפים העיקריים של הדוקומנטרי הם גם שני אנשים רהוטים להפליא, כנים עד השתאות עם עצמם ועם הצופה, ושלא נעשה שום מהלך מניפולטיבי כדי לרכך או לייפות את המציאות הלא פשוטה של זוג שמגלה שאחד מהם חולה בסרטן. אין בסרט בריחה מהנושא בשום שלב, לא מתייחסים לסרטן בשם הקוד המכובס "מחלה קשה" ואף אחד מהמשתתפים בסרט, הכולל את משפחתו העדינה והתומכת של סלונים, לא מתייחס למצלמה כאל אורח זר שיש מולו את ההתחשבנות של "לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ".
חלקים גדולים מהסרט הם תיעוד של פגישותיהם של סלונים ושפירא עם זוג פסיכולוגים המסייעים להם לעבד את ההתמודדות עם השפעת הסרטן על הזוגיות. מה שהיה עשוי להיות דבק תסריטאי טרחני ודידקטי, שאינו שונה מההנחייה של אירי ריקין ב"בקרוב אהבה", מתגלה דווקא כמאפשר שיחות חשופות עד צמרמורת בין בני הזוג. כך למשל, נדמה שלא נחשפנו בעוצמה כזו בטלוויזיה הישראלית ללבטים של אישה האם להישאר עם בן זוגה החולה, או שהמטלה הלכאורה מובנת מאליה של תמיכה והכלה היא גדולה מכפי כוחותיה.
באחד הרגעים הקשים יותר של הסרט, מטיח סלונים בבת זוגו "את רוצה למצוא לעצמך בן זוג שיתייחס אלייך ויטפל בך כאילו את חולת סרטן", והאגוצנטריות האנושית כל כך נחשפת במלוא חוסר הפוטוגניות שלה. זהו ייחודו וקסמו של "הלוואי שתמותי" הוא חושף את מה שלא מדברים עליו, הוא מאפשר את היציאה מהארון של כל מי שאי פעם נאלץ לעמוד במבחן הסוחט של תמיכה וסעד באדם קרוב חולה, ולא היה בטוח שקורץ מהחומר המתאים למשימה.
אבל "הלוואי שתמותי" הוא לא רק סרט על סרטן, כפי שאומר בחצי חיוך אורי סלונים ברגעים הראשונים של הסרט - "אני חי, אז obviously זה סרט על החיים, אבל אני לא יודע מה יהיה הסוף". זהו סרט על חיים מפוכחים, על שאר רוח, אמנות ואהבה. המוזיקה של אורי סלונים לא הצליחה להציל אותו, אבל היא הנציחה משהו מהרוח שלו ומהציווי העקרוני לנצל כל רגע שאנחנו נושמים וחיים כדי ליצור, לחשוב ולאהוב את מי שסביבנו. למרות שקשה למצוא משהו אופטימי בסרט המסתיים עם מותו של אדם צעיר ואהוב, זו אולי הנקודה האופטימית, הלא צינית, והיפה ביותר שאפשר לצאת איתה מהסרט הזה.
"הלוואי שתמותי" - צפיתם? ספרו לנו בפייסבוק