כבר שנים מפמפמים לנו שהגמד מטהרן עשוי להצית בקרוב מלחמת עולם שלישית. הפגנת השרירים האירנית האחרונה והפינג-פונג המילולי הלוחמני בינה לבין ארצות הברית וישראל, הופכים את תרחיש מלחמת גוג ומגוג לפחות ופחות דמיוני. מה לזה ולאמנות? הכל. מאז ערש התרבות המערבית האמנות והאלימות קשורות בעבותות; מלחמות היו מושא ליצירות אמנות לאורך ההיסטוריה, והאסתטיקה בדמותה של הלנה היפה כבר השיקה אלף ספינות, לפחות באופן סמלי.
האמנות סופגת לתוכה את האלימות כאשר היא מייצגת אותה ובמידה רבה גם משעתקת אותה. אולם, לא פעם היא גם מותחת עליה ביקורת. אם בעבר גיבור המלחמה הוצג באופן הירואי ומעורר כבוד, אזי בימינו הדימוי שלו נשחק, פורק והורכב מחדש לאו דווקא בצורה מחמיאה. הנה כמה דוגמאות למקרים בהן האמנות ניצבת בפני האלימות ולא מרכינה את ראשה.
אמנות המלחמה
"'יש לך התנגדות חולנית למוות. מן הסתם אתה סולד מהעובדה שאתה במלחמה ושראשך עלול להתפוצץ כל רגע', אומר ליוסאריאן מייג'ור סאנדרסון. 'יותר מאשר סולד מכך', מאשר הנווט" ("מלכוד 22" מאת ג'וזף הלר)
האבסורד וחוסר התוכלת שבמלחמה עבור החייל הקטן הוטחו בפנינו בשלל יצירות אמנות במדיות שונות, כשספרו של ג'וזף הלר זוכה למקום של כבוד בחיל החלוץ של הפציפיסטיים. במידה רבה, גם היצירה הזאת לא תתקשה להשתייך לשם.
הפרויקט הזה של הצלמת ההולנדית קלייר פליסי (Felicie) מציג טריפטיכונים של צילומי חיילים לפני, תוך כדי ואחרי שירות של חצי שנה באפגניסטן. כל החיילים טענו בפני הצלמת כי המלחמה לא שינתה אותם, ובהתחלה היא האמינה, כך היא מעידה. אבל אז היא צירפה את התמונות זו לזו והמילים הפכו חסרות חשיבות.
תצלומי החיילים, שעיניהם הכבויות רודפות אותך גם כאשר אתה מפסיק להביט בהן, צורפו בטמבלר "mecharebekah" לצילומים דומים, במובן הזה שגם הם טומנים בחובם את מימד הזמן. מצד אחד תמונות של חייל ממלחמת האזרחים האמריקאית, לפני ואחרי טיפול בפצעיו, כך לפי הכיתוב בתחתית התמונה; ומן הצד השני תמונות של "אז ועכשיו" אנשים מבוגרים המשחזרים תמונות ילדות. הפוזיציה אותה פוזיציה, התלבושת אותה תלבושת, רק האדם השתנה.
חוויות החיים, עם חווית המלחמה כקיצון של "חיים אל מול המוות", משאירות את חותמן על האדם באופן ניכר. הסיפור שלנו מסופר לא רק על ידנו, אלא גם נחשף, בין אם נרצה או לא נרצה, בקנבס שלנו החיצוניות של האדם.
הפסל Le Monument aux Morts (המונונמט של המתים) של אדמונד דה לאודרי (Laheudrie ) מציג גם הוא את החיצוניות הפגועה של האדם, המעידה על פנימיות שלא תשוב להיות כשהיתה. אבל כאן זה לא נעשה בכוונה. הפסל נוצר ב-1921 והוצב בכפר בנורמנדי שבצרפת לזכר קורבנות מלחמת העולם הראשונה.
לצורתו הנוכחית והמפעימה הוא זכה כשהופצץ במסגרת הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי הכבושה בידי הנאצים. הצלם מרטין מילר יצר דימוי המבוסס על צילום שלו של רפליקה של הפסל שעבר בעצמו מיני מניפולציות וכינה אותו "I am War".
הפסל והעיבוד שלו מהדהדים לאשה לוחמת אחרת מריאן. הדמות המסמלת את החירות והתבונה של המהפכה הצרפתית, שנחרטה בציור הפטריוטי של דלקרואה מ-1830 ותהפוך לאחר מכן לסמלה של הרפובליקה. "החירות מובילה את העם" מציג במרכזו את מריאן האוחזת בדגל הטריקולור, ובידה השניה ברובה ועליו מוצמד פגיון. ה"אני מלחמה" המודרני לעומתה, אוחזת גם כן בכלי נשק אך אינה נושאת עימה דגל. האידיאולוגיה נעלמה, רק שפיכות הדמים נותרה.
הצילום של מרטין מילר מופיע בטמבלר המופלא (שכבר הופיע במדור) "alecshao" בתצריף ובו כסא חשמלי, קיר זהב, מעין מרכבה של לוחמים דוממת שנדמית בתנועה וצילום של קובצת זרירים הנראים כגוש שחור ומאיים. הסביבה הזו ממקמת את "I am War" על הסקאלה שבין התהילה והגבורה לבין המוות המיותר ואף זה המתקיים כעונש על מעשה אסור.
הדוגמאות הללו מייצגות אמנות הומניסטית שבוחרת לא להתייחס אל האלימות כאל ערך נשגב ולא להתפעל מהמלחמה. ניתן לטעון כי עצם האסתטיזציה של הזוועות מאדירה אותן, אבל תלוי איך הדבר נעשה. האמנות שהוצגה בפוסט הפעם יודעת שכבר מזמן יש ברירה במלחמה ובוחרת להתנגד.
לסיום, הנה סרטון שמהדהד לקליפ ל-"The Wall" של פינק פלויד, רק שבמקום פס ייצור של מערכת החינוך אנו נחשפים לתיעוש המלחמתי והדה-הומניזציה של החייל שנלווה לו. המעגליות של ההרס, היצירה ושוב ההרס המוצגת בסרטון "The Bellows March" מתקיימת גם ביחסים בין האמנות לאלימות. כל עוד תהיה אלימות, תמיד תהיה אמנות וחוזר חלילה.
The Bellows March (2009) from Eric Dyer on Vimeo.