בימים שבהם כל בעל מום שמשתתף בתוכנית ריאליטי מושך תשומת לב לאומית, אבדה כבר ההילה שהקיפה פעם את האנשים המפורסמים בתעשיית הבידור. יש כיום מעט כוכבים שעצם אזכור שמם מסוגל להביא אנשים לאולמות, וגם אלה כבר לא זוכים למעמד קדושה.
אך בשנות החמישים, המצב היה שונה לחלוטין. כוכבים הוליוודיים רבים נחשבו אז מורמים מעם, לפחות מאה דרגות מעל האדם הממוצע. לאישיות שלהם היה מימד מיתולוגי, ועצם נוכחותם באיזשהו מקום עוררה סערה. כיום, מפגש עם ידוען שכזה הוא בעיקר עוד אנקדוטה להעלאה ברשת החברתית; אז, היתקלות בו היתה שוות ערך למפגש עם אל.
גם במסגרת המיתולוגיזציה המסורתית של שחקני הקולנוע, למרילין מונרו היה באותה תקופה סטטוס מיוחד. היא היתה הכוכבת הגדולה ביותר שהוליווד אי פעם הוציאה מתוכה, ובילוי עמה היה הדבר האחרון שהאדם הממוצע היה יכול לייחל לו. אבל זה בדיוק מה שקרה לצעיר בריטי בשם קולין קלארק, עוזר במאי זוטר ב"הנסיך והנערת השעשועים", הסרט שהשחקנית האמריקאית צילמה במולדתו.
בהתאם להבדלי המעמד ביניהם, קלארק נשא את עיניו אל מונרו בהערצה. בשל הקשיים הנפשיים, הפיזיים והמקצועיים שמהם סבלה באותם ימים היא היתה זקוקה לגרופי שכזה, ולכן אימצה אותו לחיקה בעוצמה. היא הפכה אותו לאיש סודה ובילתה עמו ממושכות למעשה, במשך שבוע במהלך הצילומים, הוא היה האיש הקרוב ביותר אליה בעולם.
עד הרגע האחרון שלו, קלארק לא האמין לטוב המזל שנפל עליו, ולפני מותו ב-2002 הנציח אותו בספר שכתב בשם "השבוע שלי עם מרילין". עתה זכה הרומן הביוגרפי לגרסה קולנועית בשם זהה. כנהוג בעיבודים שכאלה, הסרט מעבה ואף מנפח את חומר הגלם שעליו הוא מבוסס ועושה דרמטיזציה לקשר שבין מונרו לצעיר הבריטי, וזו הטעות הגדולה שלו.
הסיבה לכך היא שגם במקור, הערך היחיד של הקשר בין קלארק למונרו היה טמון ביכולתו לחשוף את אופייה של הכוכבת ואת התנאים שבהם פעלה. אך כשלעצמו, קשה למצוא בו עניין מיוחד, ולכן זו היתה שגיאה לשים דווקא עליו את הדגש. הרי בן חסותה של הכוכבת מתגלה בספר כטיפוס שלולא היכרותו עמה, לא היתה כל סיבה להעניק לו תשומת לב ציבורית. יתרה מכך, גם היחסים ביניהם היו פרווה לגמרי. הם לא התפתחו לשום מקום, וגם לא היה להם לאן.
גם "נוטינג היל" התבסס על נקודת מוצא דומה (אך פיקטיבית) לזו שיש ב"שבוע שלי עם מרילין", אך מכאן והלאה לקח את היחסים בין שתי הדמויות הראשיות למקומות שיצרו דרמות וקונפליקטים, ולכן היה כל כך מעניין ומענג. כאן, לעומת זאת, הקשר נשאר במקום האפלטוני שבו התחיל, ובגלל זה גם הסרט לא מצליח להתעלות.
זה לא מקרי שבמציאות, מערכות יחסים אפלטוניות מעטות מתקשות לשמור על אורך חיים, ושהאמנות אינה נוהגת להעמיד אותן במרכזן של יצירות. קשרים שכאלה הם הרי משהו לא מעניין, שבדרך כלל מתיש לפחות אחד משני הצדדים ולא מספק להם שום אפיק להמשכיות.
לכל הפחות, הגרסה הספרותית נכתבה מנקודת מבט מרוחקת, שהשכילה לשים את היחסים האלה בפרספקטיבה וגם לתת להם מטען טרגי לאור מה שקלארק המבוגר ידע על סיום חייה של מונרו. אך כל זה חסר בסרט, שמתרחש בזמן אמת, מביט בדברים בגובה העיניים והוא שטחי בדיוק כמו עיני הכלבלב שבהן מביט המעריץ הצעיר במונרו.
הרדידות של "השבוע שלי עם מרילין" מודגשת עוד יותר בשל תצוגת המשחק של אדי רדמיין חסר הכריזמה כגרופי הצעיר, ובשל עבודת הבימוי חסרת ההשראה של סיימון קרטיס. היוצר עתיר הניסיון הטלוויזיוני מתמודד כאן לראשונה עם עשיית סרט עלילתי באורך מלא, והטירונות שלו מתגלחת על זקנם של הצופים.
לכן, אין זה פלא כי "השבוע שלי עם מרילין" אמנם מככב בעונת הפרסים, אבל לא בקטגוריות התסריט, הבימוי וכיוצא בזה, אלא אך ורק באלה של המשחק. גם דבר זה נובע בעיקר מן האובססיה של הוליווד לשחקנים המגלמים דמויות שהיו באמת, ובעיקר כאלה שהגיעו מן התעשייה עצמה.
מתוך הכפייתיות הזו נולדה גם הערכת היתר למישל וויליאמס, המגלמת כאן את מונרו. הבלונדינית הצעירה אמנם מצליחה להציג חיקוי כמעט מושלם שלה, אבל הדמות שהיא מעצבת נותרת בגדר בובת שעווה ותו לא, ובהתאם לכך יש משהו מכני במשחק שלה. העובדה שבכל זאת היא עומדת לפי כל ההערכות לקבל מועמדות לאוסקר על תפקידה כאן ואולי גם לזכות בו, מעוררת מחדש את התהייה שמא יש לחלק פסלונים נפרדים לשחקנים המככבים בסרטים ביוגרפיים ולכאלה המגלמים דמויות פיקטיביות. הנטייה של הוליווד להפלות לטובה את הקבוצה הראשונה כה ברורה, עד שנראה כי זו פשוט תחרות לא הוגנת.
יותר מכל, המשחק של וויליאמס בעיקר מעורר כמיהה לצפות בסרטים של מונרו עצמה. זאת כמובן לא אשמתה של השחקנית הצעירה, שהיא עדיין אחת מטובות בדורה אחרי הכל, גם אף אחת אחרת לא היתה מסוגלת לשחזר בדיוק את האיכות הייחודית של הכוכבת האגדית, שלפעמים הצטיינה יותר ולפעמים הצטיינה פחות, אבל בהופעותיה תמיד היו ניצוץ ועסיסיות. באופן אירוני, בדיוק בגלל זה היא מצדיקה מלכתחילה הפקת ביוגרפיות על אודותיה.
בדומה לכך, "השבוע שלי עם מרילין" בעיקר מעורר רצון לדעת יותר על מונרו ועל התקופה שבה פעלה. לכן, הוא אולי אינו מיותר וסתמי לגמרי. עם זאת, ברדידות ובשטחיות שלו הוא סמל ומופת לתכונה היחידה שאי אפשר היה לזהות בשום צורה עם כוכבת העבר הבינוניות.
"השבוע שלי עם מרילין": על הסיפור העצוב שמאחורי הסרט
"השבוע שלי עם מרילין" - איפה ומתי רואים?
"השבוע שלי עם מרילין" - תלכו לראות בקולנוע? ספרו לנו בפייסבוק