אם להישען על משפט הפתיחה המפורסם של "אנה קרנינה", "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך האומללות אומללות הן כל אחת בדרכה", הרי ש"מצב האומה" היא האומללה המצטיינת של הרגע. כלומר, מצטיינת היא היתה גם בעבר, כשהמדינה היתה אומללה, אבל עכשיו כשהאומללות מגיעה למסדרונות תעשיית הטלוויזיה, לוקיישן שלפחות למראית עין דומה היה שנהנה מפריחה בשנים האחרונות, הרי שהיכולת לעשות זהב מתקציבים זעומים הופך בעל ערך רב. אנשי "מצב האומה" מצליחים גם בעונתם הנוכחית לייצר תוכנית סאטירית, חכמה, נשכנית ומצחיקה בלי הרבה צילומי חוץ מושקעים, מאפרים מחוננים, זיקוקים או צילומי ארכיון יקרים ממחסני הערוץ הראשון (דעו לכם שמדובר בחתיכת הוצאה); הם מסתפקים בכותבים מצוינים ובארבעה טאלנטים מבריקים שיוצרים תמהיל מדויק שמצליח להפוך את "שמח באולפן - עצוב בבית" לאמירה לא רלוונטית.
אבל בניגוד להרבה תוכניות אחרות, "מצב האומה" היא תוכנית שרבים אוהבים לשנוא. סביר להניח שבגלל ליאור שליין שעומד בראשה. שליין הוא אדם מעורר אנטגוניזם, הוא לא כלבלב פריים טיים מאולף, ובטח שלא המצחיקן הקלאסי שבחורות רוצות לאמץ. הוא ימני (כך לפחות סביר להניח מצפייה בעבודותיו בשנים האחרונות), חיוור, ציניקן ובעל רעמת שיער שאמנם הצליחה להתייצב לאחרונה, אבל הותירה חותם בל יימחה על נפשות רכות לאורך השנים. הוא לא מעורר חיבה, וזה לא מגיע לו. זה לא מגיע לו כי הוא טוב במה שהוא עושה וכי הוא אולי אחד האחרונים שלא משחק את המשחק כמו שערוץ 2 דורש שישחקו אותו. כש"מצב האומה" נדרשת, כנהוג בטלוויזיה המסחרית, לקדם תכנים אחרים של הזכיינית שמשלמת לעובדיה את המשכורת, היו סמוכים ובטוחים שזה ייעשה (אין ברירה כן?) במודעות עצמית תוך גיחוך בזווית הפה. ראיתם את מיכאל אלוני מקדם שם אתמול את "The Voice"? אז ככה.
ברגעיה החזקים, "מצב האומה" משולה לסטירה עוצמתית, שאת הדי הכאב שלה מרגישים הרבה אחרי שהתוכנית הסתיימה ורק בתום ההלם הראשוני. כזה היה ביקורו של ח"כ יריב לוין באולפן שהפך למופע בלהות של נציג בית המחוקקים בדמוקרטיה הישראלית גרסת 2012. אגב, סביר להניח שלוין זה חזר אל דובריו מרוצה ומסופק, מבלי להבין מה בדיוק קרה שם. ואלמלא זה היה קורה אצל שליין, ודאי כבר הייתם שומעים על זה ביום שאחרי.
אבל "מצב האומה" עוברת מתחת לראדר. הצופים לא אוהבים שמתחכמים איתם, ו"מצב האומה" מתחכמת לעייפה. ברגעיה המצחיקים, מדובר בתוכנית נונסנס פרועה בהנהגת המוח הפסיכדלי של גורי אלפי, שמספק אתנחתות קומיות למכביר במהלכן אתה מתגלה שאם נשים חושבות במעגלים וגברים בקו ישר הרי שגורי חושב בכדור צמר צבעוני.
יריב לוין הופך את הבטן ב"מצב האומה":
חנופה היא הנחת מוצא בטלוויזיה מסחרית. היא מופנית לכל כיוון. היא נוזל הסיכוך שמניע את המכונה. מי שצופה בפריים טיים של שני הערוצים המסחריים, עשוי לחשוב שאין לטלוויזיה קיום בלעדיה. לשליין, אלפי, אורנה בנאי ועינב גלילי אין עניין בחנופה. הם לא בביזנס של לרצות אתכם וסביר להניח שבגלל זה הם לא זוכים לחיבוק הישראלי המיוזע. וגם בגלל זה, הם עושים טלוויזיה מצוינת.
"מצב האומה": אהבתם? שנאתם? ספרו לנו בפייסבוק