"ברגעים שטוב לי, אני לא יכול לכתוב"/ עברי לידר, "תמיד אהבה"
רק בפעם האחרונה שעברי לידר הגיע לניו יורק, הפעם ה-30 בערך שלו שם, לדבריו, הוא הרגיש שהפחד נפרד ממנו בשדה התעופה, כמו בן משפחה שלוקח אותך עד לכניסה לטרמינל ומנופף לך לשלום. "זו היתה הפעם הראשונה שלא הרגשתי פחד בנסיעה משדה התעופה לעיר", הוא מספר. "זו תמיד נסיעה שאני רוצה להסתובב בה ולחזור אחורה, כי משהו בבניינים האלה ובדבר הענק הזה מלחיץ אותי. זה פחד שהוא המשך לילד שמתחבא מאחורי אמא שלו במכולת ופשוט קשה לו עם אנשים. אני יודע שאם משהו השתנה בי ב-15 השנים האחרונות, זה בדיוק הדבר הזה היכולת לתקשר עם העולם, יש לי בו יותר ביטחון".
עברי לידר הוא לא אדם נוסטלגי, מהבודדים מסוגו במוזיקה הישראלית, אבל 15 השנים שהוא חוגג לאלבום הבכורה הנהדר שלו, "מלטף ומשקר" (שתי הופעות במועדון התיאטרון, 2-3 בפברואר), הם גם חגיגות הפרידה מהתחושות והרגשות שהקיפו אותו אז, נער צעיר, כחוש וחיוור עד אימה, מבולבל מינית אבל עם רעב של נינג'ה. 15 שנה אחר כך, עם חוזה בינלאומי להרכב שלו ושל ג'וני גולדשטיין, TYP, עברי לידר מרגיש שגם לו מותר. "דיברתי עם חברים לא מזמן על כל העניין הזה, ואמרתי להם שהצלחה בעיני זה כמו אלכוהול זה לא יוצר משהו חדש אצלך, אלא מקצין משהו קיים, ואנשים שנהיו מגעילים אחרי ההצלחה היו מגעילים, כנראה, גם קודם. לכן אני לא חושב שהשתניתי לגמרי מאז, בטח לא בליבה. אבל בקליפה אני יודע שזה לא אותו דבר. לכן אני מרגיש שעשיתי משהו, ושאני יכול לחגוג את זה. מגיע לי".
כי אתה כבר לא מפחד.
"תראה, במוזיקה אף פעם לא פחדתי. אף פעם לא פחדתי לומר את הדברים ולכתוב אותם, או לעלות איתם על הבמה ולעשות דברים כמו לפתוח את המכנסיים ולהכניס את היד. משהו במוזיקה, לא יודע למה, הגן עליי כך שיכולתי להגיד דברים שלא יכולתי להגיד בחוץ. הרבה זמן לא דיברתי על השירים שלי מחוץ לבמה ועל מה הם כתובים. עד היום זה קצת מביך אותי לא מפחיד, מביך כי כאילו יש משהו קצת מפגר בלכתוב שרים. בן אדם מבוגר, נוסע באוטו ופתאום 'הא הא!' יש לו איזה שורה, הגיג שהוא חייב לכתוב. קצת מפגר באיזשהו אופן, לא?"
מצד שני, אתה שמח שאתה כבר לא במקום ההוא.
"ברור. אני יכול לומר לך שלהיות בן 32 זה הרבה יותר טוב מ-22".
"אני באתי לצלצל בפעמונים שלכם, לצבוע את מה שסגול אצלכם"/ עברי לידר, "אף אחד משנינו"
לידר צודק. "מלטף ומשקר", אותו הפיק מוזיקלית יועד נבו, הוא אלבום נפלא וחשוב שמחזיק מעמד ואף למעלה מכך. לידר הגיע למיינסטרים הישראלי שאחרי אביב גפן, ופרץ עוד גבול שנותר שם: בזכות "לאונרדו", "כמה כוכב", "אף אחד משנינו" ועוד, הוא הציג לישראל המצ'ואיסטית והמיליטירסטית את הגבר הלא גברי, שניצב גאה מול המיינסטרים ומבקש להיות חלק ממנו, אבל בדרכו שלו. השפה שלידר המציא בדרך הזו סייעה לעשרות אלפים, בהם בני נוער אבודים ממשפחות טובות ומשפחות גרועות, למצוא את עצמם ולהבין שיש להם מקום. זאת, וזה דבר חשוב לומר, ללא קשר ליציאתו המתוקשרת מהארון והפיכתו לאייקון הומוסקסואלי: לידר של "מלטף ומשקר" היה קולם של סטרייטים רבים שהיו גאים בפגיעות והרגישות שלהם. האירוני בכל זה, הוא שכמעט ופספסנו את זה.
"אני זוכר שבהליקון היה דיון אם להחתים אותי או לא", הוא משחזר. "אני זוכר שנסעתי כל שבוע לאולפן של יועד באוטובוס מהרצליה לתל אביב, שעה ו-40 לכל כיוון. הנחתי קסטה של 19 שירים בהליקון ומנהל הרפרטואר, אודי הניס, התקשר אליי והתלהב. אחרי שנה של עבודה עם יועד עשינו פרזנטציה ואם לא ההתעקשות של אודי, אני לא חושב שזה היה קורה. הם ראו בחור לבן מאוד, על סף החירוון שלא ברור איך הוא יחזיק גיטרה. הם לא קלטו אותי".
ואז זה מצליח. מתי אתה מבין את זה?
"אחרי שיצא 'תמיד אהבה', היתה לנו הופעה במועדון הלוגוס בחצות, אחרי איגי וקסמן. חשבנו שיבואו 20 חברים שלנו, נעשה הופעה ויהיה סבבה. הגענו למקום ב-23:30 ומרחוק ראינו תור ארוך של אנשים והיינו בשוק. נכנסו מסביב וקלטנו שאנשים הלכו הביתה בלי כרטיסים. הייתי שמח בטירוף, לא יכולנו למחוק את החיוך".
הכי קלישאה, אבל איך אדם בן 22 מרגיש שמזהים אותו ברחוב פתאום?
"צריך להבין שזו היתה תקופה אחרת: היום אנשים מופיעים בתוכנית ריאליטי, והם בעצם עוד אנשים ששרים קאברים רק שזה בטלוויזיה, אבל הם נורא מפורסמים ומכירים את הפנים שלהם ברחוב. אני הייתי אמן שהוציא תקליט עם 12 שירים מקוריים שלו, מכר זהב תוך חודש וכלב לא זיהה אותי ברחוב. אני כן זוכר איזה רגע שהבנתי משהו כשהלכתי ברמת השרון אחרי שהתקליט יצא, ראיתי מרחוק ששתי תלמידות תיכון מסתכלות עליי בחוסר ביטחון, התקרבו אליי ואז אחת אמרה לשנייה ואפילו לא בשקט 'אה, הנה זה שאני שונאת'. אני נתתי חיוך והייתי מבסוט לאללה. הבנתי שאני לא יכול לרצות את כולם ושיהיה מי שישנא אותך בלי שהוא מכיר אותך, ושזה ממש בסדר".
"ורק תזכרו, שיש אנשים יותר חלשים"/ עברי לידר, "לאונרדו"
לידר, יליד קיבוץ גבעת איחוד עדיין גר מעל אמא שלו, דליה לידר, בדירה נאה בצפון תל אביב. בין נסיעה אחת לשנייה הוא מתקשר באמצעות הסירי של האייפון לעוזר האישי שלו. האחרון מסייע ללידר, מכור למולטי-טאסקינג מילדות, בהתמודדות עם ביורוקרטיה. ערב הנסיעה לצרפת לחתימת החוזה עם חברת פולידור, השלוחה של יוניברסל בצרפת, לידר יוצא למסע הזה אחורה בזמן. הוא, שיש שירים מ"מלטף ומשקר" שלא ביצע שנים, נזכר פתאום באדם הרבה פחות חד וחזק: ילד להורים גרושים, משוחרר מהצבא אחרי זמן קצר, מלחין מוזיקה למחול וחולם לפתור את כל הבעיות עם מיקרופון. האפקט העצום שיש ל"מלטף ומשקר" על הפופ הישראלי ועל הגבריות הישראלית החדשה לא פחות חזק מזה של אלבום הבכורה של אביתר בנאי. אלא שבאופן מובהק, הבכורה של בנאי עטופה באלימות קשה, ואילו לידר מלטף, ומלטף ואומר אמת.
"נורא לא באתי מהמיליטריזם הישראלי", הוא מסביר. "למרות שאנחנו קיבוצניקים, היה משהו במשפחה שלי שלא הגיע מהמקום הזה. אין לנו אלופים במשפחה, זו לא היתה התרומה החשובה שלנו למדינת ישראל, תרמנו לה בדרכים אחרות וחשובות אבל לא גדלתי על האתוס הזה. יהודה עדר, שעבדתי איתו הרבה, היה משתגע ממני ולא הבין איך לא גדלתי על כך כך הרבה דברים. הייתי בא אליו עם תקליטים של יאזו וז'אן מישל ז'אר והוא היה משתגע מזה. אני חושב שגם בנוף הישראלי של אז, באתי ממקום אחר מהחבר'ה ועד היום אני חושב שאני בא ממקום אחר. ב'מלטף ומשקר' יש רתיעה מהישראליות הלותצת ויש בו את הדבר הזה, גברים שיכולים לבוא ולהגיד 'רגע, אבל זה לא מתאים לי ולא נוח לי בדברים מסוימים ואני בסדר גם אני רוצה להיות איתכם'".
במקום שזה יהיה הנורמה, הלכנו אחורה מאז.
"אני לא יכול להגיד שהלכנו אחורה, כי אני כן חושב שבדברים מסוימים יש הרבה פתיחות לאנשים מסוג אחר, לגברים מסוג אחר וזה לא קשור בהכרח ליציאה מהארון, שזה מדהים מה שקורה פה. מצד שני, אנחנו באיזה מקום מקושקש לגמרי. עכשיו, אני באמת לא מבין מה קורה. מצד אחד, זה נהיה מין אחד המקומות הכי קוליים בעולם ואני אומר את זה בעיניים פקוחות לגמרי. מצד שני, מטריד אותי שעיריית ירושלים צריכה לשים שלט באוטובוס שאומר שכל אחד יכול לשבת איפה שהוא רוצה. אני שומע את זה בתקשורת, כי אני חי בבועה שלי בתל אביב, זה לא באמת מגיע אליי, אבל זה מטריד אותי בתוך המקום הזה כי אני אוהב אותו. אני רוצה לעשות ילדים ואני רוצה שהם יגדלו פה, ואני מפחד".
מה שמפתיע הוא שאתה תמיד באמצע, אוהב אותך קהל מיינסטרים גדול שחלקו אנשים מאמינים שרוצים לסקול אנשים כמוך באבנים ומצד שני אתה תמיד בטופ של ההשפעות המוזיקליות והקדמה.
"שמע, יש לי הרבה קהל דתי, זה מפתיע אותי ומשמח אותי מאוד, כי זה נותן לי הרבה אמונה ולכן אני נורא נזהר אני לא רוצה שיחשבו שאני נגד דת, אפילו שאני אתאיסט. אני מאמין שהחיים שלנו כאלה קטנים, רגעיים וטיפשיים, ואני חושב שמה שמסדר לך את הקצרים בקופסה כדי לעבור את הדבר הרגעי הזה בטוב זה מצוין. לכן, אני שמח שיש קהל שבא ממקום אחר לגמרי משלי וכן אוהב אותי ומתחבר ומכבד אותי".
בגלל זה יצאת מהארון? כדי להיות נקי בפני הקהל?
"כן. כדי להיות נקי בפני הקהל ובפני עצמי, וגם כדי לעזור לומר שהכל בסדר. לכן אני אומר שאני אוהב את הקהל הדתי, אבל אני במלחמה אני משגרר את המדינה הזו בחו"ל כמו מטורף. עשיתי סדנאות אמן באוניברסיטות הכי שמאלניות ופרו-פלסטיניות, במקומות ששורפים צמיגים בהפגנות. באתי בתור האמן הישראלי, ואני באמת חושב שמצד אחד יש פה משהו מקסים, אבל אני מודאג מאוד".
אחד הדברים היותר דוחים בהקשר שלך הוא הסימון שלך על ידי הצבא, בגלל שלא שירתת שירות מלא. משהו השתנה?
"איפה, כבר שנים שאני לא מופיע בפני חיילים, וחבל. התגייסתי לצבא, הייתי כמה שהייתי, הצבא שחרר אותי כי זה התאים לו, הופעתי בכל מקום בהתנדבות במשך עשר שנים, גם במלחמה. הייתי חייל של אהבה למדינת ישראל בחו"ל אין לי שום דיאלוג עם עצמי במובן של תרומה למדינה שלי או לקהילה שלי, כי אני עושה מעל ומעבר, יותר מרוב האנשים שאני מכיר".
אז מה הם רוצים ממך?
"אלו אנשים כוחניים, אנשים שאוהבים כוח וזה אותו צד של אותו הדבר להם יש איזושהי דרך והם בטוחים שזו הדרך היחידה. אלו גם אנשים שאוהבים פרסום שאוהבים את השם שלהם בעיתון. זה מדליק אותם. חבל לי. אני חושב שגם בשבילי וגם בשביל החיילים".
עברי לידר מבצע את "לאונרדו" ב"מצב האומה":
"ואף אחד משנינו לא יגיד, אף אחד משנינו לא יודה"/ עברי לידר, "אף אחד משנינו"
כל מי ש"מלטף ומשקר" השפיע עליו עמוקות מתייחס אחרת ליציאה מהארון של לידר, שנעשתה בראיון מפורסם לחברו הטוב, גל אוחובסקי במוסף סופשבוע של מעריב, ערב צאת אלבומו השלישי, "האנשים החדשים". סיפרתי ללידר שעבורי, על אף שהיה ברור לי מהשירים שהוא הומוסקסואל, היציאה המפורשת מהארון היתה סוג של רדוקציה לדמות שהוא הציג. כאילו, באופן מטאפורי בלבד כמובן, הוא פגע בזכותם של הסטרייטים להיות אותו האדם מ"מלטף ומשקר". לידר מבין, אבל משחרר את אחת האמירות היותר מפתיעות שלו: "כשעשיתי את 'מלטף ומשקר', טכנית, לא הייתי הומו", הוא אומר. "לא היתה לי את החוויה ההומואית הראשונה שלי אז".
וואו. זה באמת מפתיע.
"כן, ככה זה היה. החוויה ההומואית הראשונה שלי הגיעה רק אחרי. הייתי אז נורא ביישן, נורא מבולבל, נורא לא גורם לזה לקרות וזו היתה התפתחות איטית".
חשבתי שזה נפתר כבר בשיר הראשון, "כמה כוכב", בסצנה על החוף, בלי מכנסיים.
"כל הדברים באלבום הזה הם תוצאה של חלומות, רצונות והתלבטויות. אין באלבום הזה פיזיקה, כי אין פיזיקה".
זה גורם לי להעריך את האלבום יותר. הוא מאוד מוחשי. זה גרם לך כן לפתור את הבעיות עם עצמך?
"יכול להיות. אחריו היה לי הרבה יותר קל להתחבר. זה שהייתי בפרונט בהחלט תרם".
מצד שני, לא יצאת מהארון באלבום השני.
"בין האלבום הראשון לשני, השתנו החיים. שם, ב'יותר טוב כלום מכמעט', אפשר להבין את זה כי חלק מהשירים שם הם של עולם חדש לגמרי. אחרי התקליט הזה, לקראת האלבום השלישי, זה כבר קרה".
אתה מתחרט על איך שזה קרה? אחרי הראיון של אורנה בנאי חשבתי על זה וזו נהייתה מין קלישאה של לצאת מהארון בשביל להשיג שער. ככה רצית שיידעו?
"זו היתה תקופה מאוד שונה. אם רצית להגיד משהו למישהו, כתבה בעיתון היתה פחות או יותר הדרך. זו אני זוכר שהיתה קצת התלבטות לפני, אבל כשאני חושב עליה היום, זה היה רק כאילו התלבטות. כבר החלטתי".
לקחת החלטה עבור הקהל שלך. "מלטף ומשקר" היה דמות של כל אדם. היציאה מהארון עושה לזה רדוקציה, כלשהי.
"אני חייב לומר שבשלב מסוים להישאר בארון היה פתטי, ופה קצת נכנסת הדמות הזו שיש לה גם אחריות. ה'לא משנה מה אתה' שאומרים לאמנים הומואים, זה לא באמת. סטרייט לעולם לא נמנע בראיון מלהגיד 'אשתי' או 'החברה שלי', או להגיד 'בואנה זיינתי את ההיא וכתבתי על זה שיר מדהים'. אצל כוכבי פופ ורוק מיניות היא דבר חשוב. אצל האמנים ההומואים, זה כאילו 'לא משנה' וזה הומופובי. ברכילות, לעולם לא ייזהרו לכתוב על אמן סטרייט עם מי הוא יוצא וכמה הוא יוצא. השמירה על הפרטיות הזו היא בעצם הומופוביה באופייה. היא כאילו שומרת עליך ממשהו שהוא 'לא בסדר'".
אף פעם לא תמכת באאוטינג, מצד שני.
"אנחנו חיים בעולם מסוים ולאנשים מסוימים זה קשה. אני לא רוצה להכריח, אני לא מאמין באלימות, כדרך חיים. מצד שני, אני חייב לומר שזה נורא תלוי באיזה מצב. יש אנשים שלוקחים את זה רחוק מדי הם יוצרים תחושה שאין עם זה בעיה ומתנשקים עם הבן/בת זוג שלהם על הבר, אבל אסור לכתוב את זה עליהם בעיתון זה קצת מקולקל בעיני. אנשים שהם באמת בארון, אני מכבד את זה".
מפורסמים פעם שאלו אותך מה לעשות?
"כן".
מה ענית?
"אני בעיקר תמיד עונה מהחוויה האישית שלי הארון הוא לא מקום טוב. הוא מקום חשוך וקר, ונהיה בו ריח של טחב".
"ולפעמים, אני משכנע את עצמי בלב, שאני לא דומה לו, אני מישהו אחר"/ עברי לידר, "מלטף ומשקר"
גולת הכותרת של "מלטף ומשקר" היא שיר הנושא שלו. תמיד כשמתחיל ליין הקלידים שלו, משהו בגוף מצטמרר, וכדורי הטניס שבקליפ המפורסם שלו מתחילים לעוף על הלב, אחד אחרי השני, עד לעימות המיוחל של לידר עם הדמות אליה הוא שר, זו שהוא מבקש להתרחק ממנה.
הדמות הזו, אביו של לידר, הלכה לעולמה לפני ארבעה חודשים. לידר, שתמיד מקפיד שלא לדבר על משפחתו בראיונות ובדרך כלל מתייחס להשפעתה האבסולוטית של אמו, מתקשה עדיין, בוודאי בהקשר של השיר עצמו, שגם בתוך הכתיבה המאוד חשופה של לידר, הוא עדיין החשוף ביותר שלו. "היו לי יחסים מאוד מורכבים עם אבא שלי", הוא מספר. "מאוד אהבתי אותו, הוא אבא שלי הוא מאוד אהב אותי. לא היו לי יחסים בעייתיים איתו, הוא היה אדם טוב, הוא לא היה אבא רע. ולמרות כל הדברים האלה, אלו היו יחסים מורכבים והיו בו דברים שהפחידו אותי. תמיד אהבתי אותו עד גבול מסוים וממרחק מסוים. ואני חושב שבכל מיני שירים שיש לי על דמות אב, היא דמות כזו שאומרת 'אני גם אוהב אותך, אבל אני גם מפחד מלהיות דומה לך'".
מה בו הפחיד אותך?
"יש דברים שאני לא אדבר עליהם כי הם שלי, של אבא שלי ושל המשפחה שלי וגם לי יש גבולות לפרטים של הדברים. בגדול, זה הדיון כמה אנחנו דומים להורים שלנו, כמה זה טוב לנו וכמה זה רע לנו. האם חשוב לנו שהם יקבלו אותנו או לא, אגב לא במובן ההומואי, זו אף פעם לא היתה בעיה".
מה הוא חשב על השיר?
"לא דיברנו על זה אף פעם, אחד על אחד. האם אתה מבין שזה אתה וכו'. הוא מאוד אהב את המוזיקה שלי והוא היה גאה בי. אני יודע שזה עשה לו המון טוב בחיים וזה משמח אותי לחשוב על זה".
וכשתשיר את השיר הזה בהופעה עכשיו.
"הו כן, זה יהיה קשה".
TYP של עברי לידר וג'וני גולדשטיין: מעורר גאווה
התרגשתם מ"מלטף ומשקר" של לידר? שתפו אותנו בפייסבוק