הקדמה קצרה על סרטים קצרים
בחודשים האחרונים מתקיים דיון ער בתעשיית הקולנוע הישראלית שעניינו הוא סרטים קצרים - בעד או נגד. אנשי הבעד מדברים על חשיבות הסרט הקצר בהתפתחותו של יוצר קולנוע בדרכו לסרט באורך מלא ועל הניראות הגדולה שיש לסרטים האלה בפסטיבלים ברחבי הארץ והעולם, ניראות שממקמת את ישראל בתוך הקשר תרבותי בין לאומי חשוב מאין כמותו.
אנשי הנגד מדברים על העלות הגבוהה של הסרטים הקצרים אל מול האופציות המצומצמות יחסית של הקרנתם והאפשרות שלהם להגיע לקהל הרחב. השאלות האלה עמדו לנגד עיננו כשהחלטנו לאגד את שלושת הסרטים שלנו, בני עשרים עד שלושים דקות לחבילה אחת של 80 דקות, זמן מסך של סרט באורך מלא. קצת כמו קובץ של סיפורים קצרים, שאנחנו מקוות שמהדהדים זה את זה ומייצרים חוויה עשירה ומורכבת של קולנוע ישראלי עכשווי שיהיה זמין לקהל הרחב ולפסטיבלים כאחד. האירוע ייערך מחר (שישי) בשעה 16:00 בסינמטק תל אביב.
ועכשיו, לעניין עצמו. מאז שהתחלנו את פרויקט 'קצרות' שואלים אותנו הרבה על "קולנוע נשי".
ויניק: "מה זה בכלל אומר, קולנוע נשי. האם יש כדורגל נשי? או שיש כדורגל שבו משחקות נשים. והאם הוא שונה במהותו מכדורגל גברי?"
גילת: "במהות אולי לא, אבל בתקציבים, בחשיפה, במשכורות וביוקרה בטח שכן. וזה משפיע גם על המהות, לא? עושר שונה במהותו מעוני, לא רק בצורה אלא גם במהות. וקולנוע נשי הוא קולנוע 'עני' במהותו, כולם מזועזעים מהשלטים בבית הכנסת בבית שמש, ומהדרת הנשים במגזר הדתי, אבל הדרת נשים לא מתקיימת רק ברחובות בית שמש, גם בתרבות החילונית, המערבית מתקיימת הדרת נשים, היא סמויה ומתוחכמת יותר, אבל נוכחת לא פחות. מספיק רק להסתכל כמה מסרטי הקולנוע בארץ ובעולם נעשו על ידי נשים (כחמישה אחוז מהסרטים באורך מלא) כדי להבין שהמצב אולי משתפר אבל שהדרך לשיוויון עוד ארוכה, ארוכה. כששואלים אותנו האם הסרטים שלנו הם 'סרטי נשים' מתעוררת בנו מעט מבוכה".
מיכל: "מה הם שואלים בעצם, אם זה נפל בול על יום הביוץ כשביימנו? או אולי אם שמנו לק ברגליים תוך כדי?"
לי: "אני שמתי לק. ברור. ונראה לי שגם את".
מיכל: "ורוד אבל. אני גם שיחקתי בברביות בזמן הפרה פרודקשן".
מעיין: "אני בכלל חושבת שמאחורי כל במאי עומד צוות שלם שהסרט גם שלו. בהפקה שלי היו הרבה גברים סביבי בתפקידי מפתח שהשפיעו מאוד על הסרט, לא כי הם גברים אלא בגלל מי שהם. לא בחרתי אותם כי הם גברים אלה כי הם אנשי מקצוע טובים. זה עושה את הסרט פחות נשי?"
לי: "עצם הניסיון לשים את הסרטים שלנו, אישיים וספציפיים כל כך, בתוך קטגוריה כל כך נחרצת, מעורר בי התנגדות. יחד עם זאת: שלושה סרטים, שלוש בימאיות, שלוש גיבורות המובילות את הסיפור. אז כן, יותר קולנוע נשים מזה, נראה לי שאין, המחזאים והתסריטאים הגדולים בעולם כתבו דמויות נפלאות ובלתי נשכחות של נשים, אבל בעיני, בכל זאת יש הבדל בין אישה שכותבת את הסיפור שלה לבין גבר שמספר סיפור של נשים".
מיכל: "אין קולנוע נשי. כי לקולנוע אין ג'נדר. יש קולנוע שעשו נשים. שכתבו, שביימו, שערכו או שצילמו. הקולנוע הזה בא לידי ביטוי בעיקר בנקודת מבט שלא קיבלה מספיק ביטוי מאז המצאת המצלמה מכיוון שרוב הנשים היו עסוקות בלהביא לעולם ילדים ולהקים משפחה. בעת האחרונה קמו במאיות מוצלחות מאוד (אנדראה ארנולד, לין רמזי וזוכת האוסקר קתרין ביגלו הן הבולטות שבהן כרגע אבל יש עוד ערימה לא קטנה), והן מביאות איתן את נקודת המבט של נשים, נקודת מבט שהעולם עשוי להרוויח ממנה לא מעט. 'מטען הכאב' של קת'רין ביגלו הוא סרט על מלחמה, מנקודת מבט של אישה. היא לא התענגה מהקרבות והפיצוצים, וזה עיקר העניין שלי בסרט שלה ומה שמבדיל אותו בעיניי מעשרות סרטי מלחמה נוטפי דם. היא חסה על חיי אדם, או לפחות נתנה לי תחושה כזאת".
לי: "מבחינתי נקודת המבט הזאת עליה את מדברת, 'הסיפור שלא סופר", זה בדיוק קולנוע של נשים. רק שלימדו אותנו שקולנוע של נשים זה משהו נחות, רומנטי, רך במובן הלא מעניין של המילה, ובגלל זה נראה לי שאנחנו מתנגדות להגדרה הזאת. לימדו אותנו להתנגד אליה. כמו שלאה גולדברג התנגדה לה בזמנו כשאמרה: "אני לא משוררת, אני משורר ממין נקבה".