תרגומים מעוותים לשמות סרטים נתפסים בדרך כלל כתופעה שלילית, אבל לפעמים מציגים אלטרנטיבה לא רעה בכלל לשם המקורי, ואפילו מציבים לו פרשנות מעניינת. זה הדין במקרה של "Margin Call", המציג את סיפורה של חברת השקעות אמריקאית שבדומה לעסקים ספקולטיביים רבים במדינה, גילתה ערב אחד ב-2008 כי הבלון שניפחה עומד להתפוצץ. במקור, נקרא הסרט בשם מושג כלכלי שקשה לתרגם אותו וגם אם היה אפשר, מובן כי לא היה בהכרח מושך את הקהל.
לפיכך, הסרט מופץ עתה בישראל כ"התמוטטות". לכאורה, עוד פיתרון שיווקי נוח שהקשר בינו למקור סמלי בלבד, אבל בעצם הוא מציע זווית ראייה מעניינת לבחון את המוצר הזה. לכאורה, השם לא מתאים כיוון שהוא ראוי לסרט אסונות ו"התמוטטות" אינו אלא דרמה כלכלית. אבל כבר מרגעי הפתיחה שלו ועד סופו, מתברר שזוהי בעצם התשובה של וול-סטריט ל"טוויסטר" ודומיהם.
כמעט הכל כאן פועל בהתאם לתבנית של הקולנוע הקטסטרופלי: סיפורה של חבורת אנשים הישגיים יתר על המידה, ממש כמו קברניטי הטיטניק, שיום אחד ניצבים בפני הארמגדון ונקלעים למלחמת הישרדות שממנה יינצלו מעטים, וגם זה רק אם יאבדו צלם אנוש וינהגו בהתאם לאמונה כי כל אחד לעצמו. קפטן סקטינו לובש כאן חליפה והנמשים מן המים הם בעלי המניות, אבל העיקרון דומה. אפילו הסצינה שמתחילה את השתלשלות העניינים, ובה אחד מן האנליסטים פוער עיניים מול הדו"ח מבשר הרעות שנשקף מן המחשב, מזכירה את המעמדים הקבועים בסרטי האסונות שבהם מביטים המדענים בממצאיהם ומגלים בתדהמה כי מטאורים עומדים להחריב את כדור הארץ.
השתייכותו של "התמוטטות" לז'אנר סרטי האסונות שוללת גם את הטיעון המיידי שהיה יכול להרחיק את האדם הממוצע מן הצפייה בו המחשבה כי מי שלא מבין דבר בכלכלה יילך לאיבוד. זה כמובן לא נכון, בדיוק באותה מידה שלא היה צריך להיות מומחה בתופעות טבע כדי ליהנות מ"היום שאחרי מחר". כמו ב"התמוטטות" ובסרטים מסוגו, גם כאן הדגש הוא לאו דווקא על הקטסטרופה עצמה, כי אם על הדרמה שהיא מעוררת, ולכן העיקר כאן אינו המספרים אלא האנשים.
הגלריה האנושית שמציג הסרט מתחילה באנליסט זוטר (זאקרי קווינטו) ומגיעה עד הבוס הגדול של העסק (ג'רמי איירונס), והבדיחה הקבועה היא שככל שאנו מתקדמים בסולם הדרגות, כך לדמויות יש פחות ופחות מושג בכלכלה, ממש כמו לצופים. אותו פטרון ארכי-קפיטליסט אף מבקש מן האנליסט לפשט לו את הדברים כאילו שהיה כלב רוטווילר. הוא מסביר לו כי בראש הפירמידה דרוש מישהו עם אינסטינקטים חייתיים, ולאו דווקא מישהו שכישוריו שכלתניים. מה שחשוב כאן הוא לקרוא בין השורות, לזהות את הפרצה שתאפשר לדרוס את האחר, וכמה שיותר מהר.
התסריטאי-במאי ג'יי.סי צ'נדור מעצב את הדמויות הללו וכותב את הפינג-פונג המילולי ביניהם בצורה חדה ושנונה. אמנם היא חוטאת מדי פעם בפשטנות או במנייריזם, אבל בסך הכל אפשר לשייך אותה בכבוד לאסכולה של דיוויד מאמט וארון סורקין. זו כתיבה תסריטאית ברמה גבוהה, והיא גם מוצאת היטב לפועל בידי צוות משובח לא רק קווינטו ואיירונס, אלא גם שורה של שחקני אופי, ובהם רבים שמתקשים לבטא את יכולותיהם הבוגרות בהוליווד הילדותית לרוב של ימינו. בולטים במיוחד פול בטאני כסוחר המניות המשקף בהתנהגותו את הניוון שהכסף יכול להוביל אותך אליו, וקווין ספייסי וסטנלי טוצ'י כעובדים הבכירים שכבר מאסו בכל זה, אבל מה לעשות, צריכים את המזומנים.
עבודת הבימוי של צ'נדור, בצירוף הצילום המוקפד של פרנק די.מרקו, מדגישים את הניכור שבו חיות הדמויות הללו ואת הפער הבלתי נסבל בין האריזה הנוצצת של עולמם והריקנות שלו. מימד זה מעלה את הסרט בדרגה, ומה שהיה עלול להסתכם כלא יותר מתסכית מצולם מתגלה כיצירה שבה הצורה עומדת ברמתו של התוכן וגם חופפת לו.
עם זאת, הממד המרשים ב"התמוטטות" וזה שמקנה לו ערך ומבדל אותו מיצירות אחרות בנושא המשבר הכלכלי, היא העובדה שאינו מתפתה להפנות את האצבע המאשימה שלו אך ורק כלפי אנשי חברת ההשקעות. הדבר הנוח לעשות היה להציג את גיבוריו כנציגי אותו אחוז ידוע לשמצה שעושק את 99 האחוז האחרים, ופופוליזם שכזה ודאי היה מקל עליו לצבור אהדה.
אך צ'נדור מבכר להסתכל בדברים מנקודת מבט מפוכחת ומקיפה יותר, ולהראות כי גם בטנגו הספקולציה הכלכלית דרושים שני רקדנים אנשי ההשקעות שמנפחים בלוני הון, והאזרחים התמימים לכאורה שנושפים מתוכם את האוויר החם ככל שנשימתם מאפשרת להם.
באחת הסצינות המרכזיות בסרט, ממשיל אחד מסוחרי המניות אותו ואת עמיתיו למי שבעצם שוכבים על הגדר כדי לאפשר לשאר הנתינים של המערכת הכלכלית לחיות מעבר לאמצעים שלהם, כפי שהם נוהגים לעשות. זו כמובן רק דרך אחת להסתכל על הדברים, ולא בטוח שהדרך הנכונה, אבל העובדה שהסרט בכלל מרשה לעצמו להציג אותה הופכת אותו לחוויה קולנועית שלמה יותר. נוסף לכך, הוא עושה זאת בלי לטהר את ידיהם של גיבוריו ולהציג אותם כקדושים מעונים. בעולם של "התמוטטות" אין רעים וגם אין ממש טובים. יש רק אנשים שמונעים מכוח האינרציה של השיטה הכלכלית, מודעים לכך שהם רק נהנים מהשקט שלפני הסערה, אבל נאחזים בתקווה שהיא תפקוד את הבית של השכן ולא אותם.
למעשה, את הדמויות הללו לא צריך לחלק לקטגוריות של טוב ורע, אלא לשתי קבוצות אחרות: כאלה שנהנות ממה שיש לעולם המעוות הזה להציע בלי להתלונן, וכאלה שיונקות ממנו אבל גם מבכות על כך. אחת מהן מצרה על חוסר התוקף של פירמידות החול שהיא בונה ללא הרף. היא היתה כמהה לעשות סוף כל סוף משהו קונרקטי ויצרני. בדיוק בגלל זה, בחר צ'נדור לשלב עלילת משנה מיותרת לכאורה שבה גוסס כלבה של דמות זו. בסופו של הסרט, כשמתה חית הבית ובעליה נאלצים לכרות לה קבר באדמה, אנחנו מבינים כי מכל מה שראינו כאן, זו היתה הפעולה היחידה שהיה לה איזשהו תוקף ממשי.
"התמוטטות": איפה ומתי רואים?
"התמוטטות": אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק