מערבון חרדי, סצנה מתוך דייט כושל ומוצרי מזון שמדברים לעצמם בתוך המקרר אם חיבור האינטרנט שלכם לא שבק חיים באחרונה או שהחלטתם להתנזר מפייסבוק, ודאי נתקלתם בסרטונים של וניה היימן שמשגעים את הרשת. איך בחור בן 25 הצליח לגרום לנו לכסוס ציפורניים בגלל גבר בטלית ולהתרגש מקופסא של גבינה צפתית? היימן בעצמו לא ממש בטוח בכך אבל אפילו הוא לא יכול היה לכתוב את התסריט הזה טוב יותר. הכל התחיל במשפך.
היימן, סטודנט לתקשורת חזותית בבצלאל, התבקש לבחור בשבוע הראשון ללימודיו חפץ איתו יעבוד כל הסמסטר. הוא בחר במשפך אדום של איקאה ויצר סרטון קצר, "My Watering Can", שזכה עד כה ליותר מ-8,700 צפיות ביו-טיוב. "זה היה הסרטון הראשון שלי באמת. התגובות בכיתה היו מעורבות בין אנשים שהחמיאו לאנשים ששאלו אם יש לי רקע בזה", הוא מספר.
בתרגיל לאחר מכן התבקשו הסטודנטים להפוך את החפץ בו בחרו למנהיג והיימן בהחלטה גאונית לקח את סמל הקפיטליזם החזירי של איקאה והפך אותו לאייקון דתי. "כשהמרצה נתן את התרגיל הזה לא התמצאתי בכלל בתוכנת הפוטו-שופ או באפטר-אפקטס, כל מה שרואים בסרטון הוא אמיתי לחלוטין. הסרטון התקבל בתגובות מאוד מפרגנות, הוא הפך להיות ויראלי בטירוף ותוך שבוע קיבל 60 אלף צפיות". הסרטון, "Crazy Watering Can", מצא את דרכו לאתרים של אתיאיסטים ברחבי העולם ואלה שלחו להיימן תגובות רבות והפיצו גם הם את הסרטון.
השימוש האירוני של היימן בדת מעניין במיוחד לאור העובדה שהוא עצמו גדל במשפחה דתית בירושלים ונקרא על שם "וניה מרמות אלישיב" מספר עזרא. אמו עלתה מצרפת בגיל 30, התגיירה והתחתנה עם אביו, צרפתי גם הוא, המככב בימים אלו על קופסת גד בסרטון "חיי מדף" וכנרצח בסרטון "דער מענטש". את המשיכה לציור גילה כבר בילדותו, מה שעשה לו חיים לא קלים בבית הספר.
"הייתי תלמיד גרוע עם ציונים נוראיים. הילד הכושל היחיד במשפחה", מספר היימן, "חוסר הריכוז ואי-היכולת ללמוד נבעו מהעיסוק המתמיד בלצייר. בשיעורים הסתכלתי על הכל חוץ מהמורה וכל המחברות שלי התמלאו בצבעים וצורות". בכיתה ד' הצטרף לשבט "משואות", שבט הצופים הדתיים של הנהגת ירושלים ובכל קיץ כשהקבוצה או הגדוד החליטו להדפיס חולצה הומוריסטית לקראת המחנה, המלאכה הופקדה על היימן. ירושלמים ותיקים וחובבי טי-שירטים מדליקים ימצאו את הציורים שלו מתנוססים על גבי חולצות מצחיקות בחנות "ההוא עם החולצות" בירושלים.
בגיל 18 החליט לדחות את שירותו הצבאי בשנה לטובת גרעין 'רעים' של תנועת הצופים בטבריה. יחד עם עוד שבעה צעירים חובשי כיפה סרוגה התנדב במעון למבוגרים מפגרים, בבתי-ספר שונים בעיר ובשבט הצופים המתפתח. עם הגיוס הצבאי לגדוד 50 של הנח"ל, הוא עלה על מדים ירוקים והוריד את הכיפה. "פשוט לא קניתי את הסיפור הזה יותר. מאז ומעולם לא קניתי. כשאתה כל כך קרוב לעולם ליברלי, ולא כלוא במסגרת, נפתחת בפניך האופציה לחשוב לבד. כתלמיד גרוע חשבתי שהמבוגרים תמיד צודקים וכנראה שיש משהו במה שהם אומרים. רק בגיל 19 הרגשתי פתאום בן אדם עצמאי שחושב לבד ומסיק מסקנות בשביל עצמו. הבנתי שאני המבוגר עכשיו, ושהם אלו שטועים". אחיו חזר בשאלה חמש שנים לפניו, ומהקומונה נשאר רק בחור אחד עם כיפה על הראש. "החזרה בשאלה לא הגיעה אצלי מהמקום המרדני נגד ההורים או נגד הממסד. להפך, ההורים שלי למדו אותי פלורליזם מהו. יצאתי מהבית, ראיתי עולם, עברתי תהליך והסקתי את המסקנות הבוגרות והשכלתניות שלי לגבי העולם הזה".
בקולנוע הוא צפה מאז שהוא זוכר את עצמו, תמיד מהזווית האסתטית. העלילה היתה תוסף נחמד ושולי לצבעים, הקומפוזיציה ותנועות המצלמה. "מאז שאני ילד אני מדמיין רק את הסט כשאני רואה סרט. תמיד אני תוהה איך עושים את זה, מה אני רואה בדיוק והאם הטריק שייך לצילום או לעריכה". ללמוד קולנוע לא עניין אותו אבל התשוקה לאסתטיקה ולעיצוב בערה בעצמותיו. לפני שנה וחצי החליט ללמוד תקשורת חזותית בבצלאל, שכר דירה עם שותפים בנחלאות ולפני שהתחיל ללמוד קנה מצלמת רפלקס, D7 של חברת קנון. במחשבה לאחור, ואולי בו בעת, היתה זו החלטה מושכלת, חלק ממגמה שתפסה תאוצה בשנים האחרונות של צילום וידיאו ברמת HD במצלמות רפלקס. הפרק האחרון בעונה השישית של "האוס", סצנות מ"איירון מן" ותוכניות כמו "סאטרדי נייט לייב" למשל, צולמו כולן במצלמה שמשמשת מבחינה פונקציונלית לצילום תמונות המיועדות לאלבום המשפחה/הפייסבוק.
כמו ילד שקיבל צעצוע חדש היימן התחיל לשחק. חוסר היכולת להתרכז בשיעורים בבית הספר התחלף באוטודידקטיות קפדנית שכללה גלישה באתרים, בלוגים ופורומים שמלמדים איך להגיע לרמת הצילום הרצויה, שימוש בתוכנת האפטר-אפקטס וטריקים נוספים. "למדתי בהדרגתיות והבטחתי לעצמי שלא אתחיל להשתולל עם התוכנות ולעשות משהו שלא נראה פחות ממצוין. שהאפקטים לא יראו כמו אפקטים, אלא אמיתיים ככל שאפשר".
ואז הגיעו שני התרגילים עם המשפך בשנה א' בלימודים, השתתפות בפרויקט הסרטים "48 שעות" עם הסרט "עשירי למניין", ובימוי, צילום ועריכה של סדרת פרסומות אינטרנטיות קורעות מצחוק לבירת הבוטיק הירושלמית "שפירא".
באותה שנה התקשרה גיסתו מבריסל וביקשה ממנו להכין וידיאו משפחתי לחגיגות יום ההולדת 30 של אחיו. תוך כדי השיחה אמרה בצחוק: "אני מקווה שתביא לי משהו ברמה של אמלי". כבן להורים צרפתיים, עם רזומה של שלושה סרטים קצרים ומשפך מאחוריו, הצחוק הפך לאתגר, והאתגר הפך לאחד הסרטים האישיים והמרגשים שהיימן יצר.
הקריין המפורסם מהסרט המקורי של ז'אן פייר ז'נה הוחלף ביוצר המקומי, שמעיד על עצמו, "הקשבתי לו שוב ושוב, לאינטונציה שלו ואיך הוא בדיוק אומר את הדברים. ניסתי להפוך את הקול שלי עמוק יותר כדי להישמע מבוגר". הסרטון לא הוצג במסגרת הלימודים בבצלאל, אבל עלה לפייסבוק ורץ בין חברים. "זה מדהים איך אנשים אוהבים את הסרט הזה ומתחברים אליו אפילו שהם לא מכירים את המשפחה שלי", מתפלא היימן.
Amelinadav from vania heymann on Vimeo.
בין החברים הקרובים והסטודנטים בבצלאל היימן הפך לשם מוכר. שלושת הסרטים שיצר הדביקו לו את תווית "הבחור המוכשר בקמפוס". בשנה ב' בקורס "וידיאו למעצב" הגיש יחד עם עוד שתי סטודנטיות, את תרגיל נקודת מבט שזכה ביו טיוב ליותר מ-107 אלף צפיות. "הרעיון הגיע מאחי ששלח לי תוכנית טלוויזיונית בצרפתית בשם Bref, 'בקיצור'. כל פרק הוא שתי דקות על בחור צעיר שמספר על מעלליו במהירות. נדלקתי על הרעיון והחלטתי לעשות הומאז' בעברית, אדפטציה כחול-לבן עם 'בחור ישראלי' בתוך ההוויה המקומית. מבחינה קולנועית הוספנו לתסריט מוטיבים שמזכירים מאוד את האפקטים ב'סקוט פילגרם'".
אחרי "בקיצור" הבחור המוכשר מהקמפוס הפך להיות המוכשר מבצלאל וטלפונים מתוכניות טלוויזיה, רדיו ועיתונאים לא הפסיקו להגיע "התגובות היו מדהימות וזה קצת הלחיץ אותי. זה רק תרגיל בבית-ספר, אנשים התחילו לפנות אלי והרגשתי שאור הזרקורים הזה לא קשור", מספר היימן.
הסרטון הבא היה מערבון, "דער מענטש", תוצר של תרגיל ז'אנר. היימן החליט שהוא חוזר למקורות, לעבר, ומביים מערבון חרדי. "מצאנו את הדמיון בין המערבונים לחרדים במוטיבים כמו הכובע ועולם הגברים החזק והסגור. התרגום המילולי של 'דער מענטש' ביידיש הוא האדם, האיש, הגבר. אבל ביהדות זה גם ביטוי לאדם טוב, עילוי. העבר שלי בא לידי ביטוי בסרטון הזה רק מבחינת ההומור הדתי, כל דבר שקשור ליהדות שהופך לבדיחה מצחיק אותי נורא".
הסרטון שהדליק את האש בשדה הקוצים הוויראלי והביא לחשיפה בחדשות ערוץ 2, "גיא פינס", "צינור-לילה" ובפרופיל הפייסבוק של כל ישראלי שלישי היה "חיי מדף", תוצר של תרגיל שנקרא: Table Talk. הקונספט היה 'עולם קטן': צילום על סט קטן, כזה שלא ניתן להכניס בו בנאדם, והגבלה אחת: אסור סטופ-מושן. "חשבנו מה אפשר להזיז שלא יראה דבילי? הרי צריך להיות אמן כדי להזיז דברים עם חוטים או מגנטים על מנת שזה לא יראה עילג. התחלנו להשתעשע עם רעיון בו הלוגואים של מוצרים מפורסמים יתחילו לדבר אחד עם השני כמו הגבר מדייסת הקוואקר האמריקאית והאישה השחורה של המייפל אנט ג'מיימה".
התגובות לא איחרו לבוא. "זה היסטרי, לא הייתי מוכן לזה בשום שלב", מודה היימן, " כמויות התגובות שאני מקבל הן עצומות. יש הרבה הצעות עבודה, וגם סתם אנשים חמודים שפשוט בא להם לפרגן, כאלו שאני לא מכיר אפילו יוצרים איתי קשר כי הם נורא נהנו והתרגשו מהוידיאו".
לפי הסילבוס של שנה ב' במסלול תקשורת חזותית בבצלאל מחכות לנו עוד כמה הפתעות מעשה ידיו של היימן, שאחרי השנה שחלפה כבר הבין מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול: "במאי וצלם או שילוב בין הדברים. אולי המילה המתאימה היא יוצר, אפילו שזה קצת יומרני. אני רוצה לעשות קולנוע, קליפים או פרסומות".
וניה היימן: אהבתם את הסרטונים? ספרו לנו בפייסבוק