אומרים שטיימינג הוא הכל בחיים, אבל אחרי שמגיעים בזמן, כדאי גם לספק את הסחורה. "מעושרות" פרצה לחיינו בטיימינג מושלם בקונטרה מושלמת וקנטרנית למחאה החברתית של הקיץ, כשכולם יצאו מארון האוברדראפט הקטן שלהם והודו "קשה לנו", ה"מעושרות" יצאו מחדר הארונות שגדול כמו דירה ממוצעת ואמרו בלי בושה פאן לנו, מה תעשו? על הנייר, זו היתה אמורה להיות הצלחה מושלמת שש נשים פטפטניות, יהירות, עשירות עד גיחוך שמשתינות מהמקפצה של הבריכה הפרטית שלהן על ראשם של אלו שהזיעו בהפגנות בשביל שיורידו להם שקל וחצי מהקוטג'. הגבינה, לא הבית הפרטי.
לא מוכרחים להיות אהודים כדי להצליח, מן הסתם וגם לדעת לעצבן זה לא מעט בשביל שידברו עליכם וירצו עוד מהחומר המגרד הזה. אלא ש"מעושרות" לא הצליחו לספק את הסחורה לא לכאן ולא לשם לא רק שלא למדנו להכיר אותן על צדדיהן האנושיים יותר וללמוד מה בכל זאת מפעיל את מכונת השופינג המשומנת שהן, הן אפילו לא הצליחו לייצר מספיק עניין כדי שנשקיע בתיעוב אקטיבי. מצד אחד הולכות על עקבים שיכלו להאכיל משפחה משך חצי שנה, ומצד שני מעמידות פנים שלבן עם הפרולטריון. זו אינה מורכבות שלא תטעו זה הרצון שכולם יאהבו אותך גם כשיש לך אישיות בעובי נייר משי.
"מעושרות" היתה יכולה להיות פנינת טראש ריאליטי; כידוע, הכל תלוי ביד שמנענעת את האריזה והאריזה הנוצצת של "מעושרות" הבטיחה הרבה וקיימה מעט מאוד. "מעושרות" התחילה בתנופה כמוצר בידורי נוסק, ויישרה לאט לאט את הקו עד שלאחר כמה שבועות הוא נעצר בקול צפצוף צורם שמבשר על מות הבאזז. בדרך היא שכחה שצריך שיהיה מי שינווט את הספינה הזו כדי שלא תתרסק על שרטון האדישות. איפה היתה האמירה הביקורתית? איפה נכנס השעשוע? לאן נעלם מגע הקסם של אורנה בן דור? נשארנו רק עם סדרה שכל כך מאוהבת בעצמה שהיא שכחה שאינה ערוץ 20 המשדר חומר לא ערוך ולא מעניין.
"מעושרות" הגיעה אל סופה הרבה לפני ליל אמש בפרק לא מרשים שמתעקש לקשור קצוות, היכן שיש בו דמויות שמתעקשות שלא להתפתח או לייצר תהליך, ובטח שלא לקשור קצוות. דמעות התנין של ניקול ראידמן המצרה על כך שבתוך עיסוקיה שכחה לגדל את בתה הקטנה, היו לא משכנעות. החזרה "הגדולה" של לאה שנירר לארץ אחרי הגירה מרשימה של שלושה שבועות היתה פתטית. הגילוי המהמם של אתי דודאי שבעצם אין לה חברות, היה הכל מלבד מהמם. וגם הנסיון העקר לתפור לדפנה שחר את הרומן המופרך שהיא מייחלת לו, התנפץ על פני האבן הלא מרוצות שלה.
אם יש משהו ש"מעושרות" הצליחה בכל זאת להעביר וזאת לא בזכות עצמה, אלא בגלל החיים הלא מעוררי קנאה של דמויותיה הרי שזה לא רק שהצפייה ב"מעושרות" הפכה למשעממת וחסרת צידוק, אלא גם זאת שחייהן הנוצצים, הכל אפשריים, הסופר דופר מופרכים, הם עצמם המשעממים והריקים. כל כך כל כך ריקים.
ציטוטים נוצצים
"מקומה חמישים זה הרבה יותר כואב ליפול מאשר מקומה שלישית" "במנהטן יש גם קומה מאה" (דפנה והרומן הנוכחי לוחשים זה לזה מילים מתוקות של נדל"ן)
"אלוהים התקשר אליי ואמר ריקליס, יש לי מתנה בשבילך". (זוס מגלה לצופים שהוא באמת חי בתקופת התנ"ך)
"לדעתי את תתחתני עם ירקן" (דפנה מדגימה קללות של עשירים)
"כל כך עצורים, הם כל כך עצורים, אתה לא מאמין, וולאד" (לאה מתלוננת על קרירות אירופאית, ושוכחת להתאים את החומר לקהל שלה)
"ראיתי שם אוליגרכיה, לא סוחטת עיניים אלא מאירת עיניים"- (טלי מפוצצת את מד הבולשיט)
"אני חושבת שאם מאדאם דה פומפדור היתה חיה, היא היתה גאה שבאדמת הקודש יש לה מקום" (בשביל ניקול, כיכר המדינה כהר הבית)
"אומרים שחור, לא כושי" (ענבר לא מתייאשת)
"הרגשתי את תחושת מעוף הציפור, שאתה בשמיים ומרחף ונהנה" (אתי במונודרמה המבוססת על "קן הקוקיה")
ושנירר היתה מסכמת: