איי-סייד, בי-סייד, מה זה משנה: פט שופ בויז נותנים עבודה
פט שופ בויז לא נחים: הבלט לו כתבו את המוזיקה עתיד לעלות שוב בלונדון בקרוב, הם עובדים בימים אלו על אלבום חדש שיצא במהלך השנה הקרובה וכעת (כלומר ב- 6 בפברואר באופן רשמי) הם משחררים אוסף בי-סיידים בשם "פורמט", שהוא המשך ל"אלטרנטיב", אוסף הבי-סיידים הקודם והמופתי שלהם.
"פורמט" מאגד את הבי-סיידים שהוציאו הפט שופ בויז בין השנים 1996-2009. מדובר באוסף כפול, 38 שירים, שעברו רימאסטרינג ואוגדו לחבילת פופ מרוממת נפש. אצל צמד מהוקצע כמו פט שופ בויז, שתרבות הסינגלים היא הלחם והחמאה שלו, יש הבדל אמיתי בין איי-סייד, הסינגל הרשמי, לבין הבי-סייד. הבי-סייד הוא הבונוס למעריץ שרכש את הסינגל ורוצה לשמוע עוד, המקום לשחרר מוזיקה שאולי היא פחות מתאימה למצעדים אבל תהיה בהרבה מקרים מסקרנת יותר מהלהיט שיעשה נאמבר וואן. כששומעים שלושים ושמונה בי-סיידים של מאסטרים כמו הפט שופ בויז, מקבלים מצגת מלאה של הסגנונות שהם אוהבים, או לפחות אוהבים לנסות.
ב"פורמט" יש הכל - דאנס על שלל סוגיו - דיסקו, דאב, האוס, דראם אנד בייס, טכנו (בשיר "The Former Enfant Terrible") ואפילו סגנונות שכבר חלפו מן העולם כמו טריפ הופ (בשיר "Silver Age"). יש גם דמו שהפט שופ בויז הקליטו לטינה טרנר ("Confidental"), רגעים לטיניים וגם שירים אקוסטיים ורגעי מיוזיקל. אלו שירים שחלקם בני 15 שנה, אבל אף אחד מהם לא נשמע עייף או לא רלוונטי. להפך הם מלאים וממלאים באנרגיות. כששומעים הפקה כמו זו של "The Boy Who Couldnt Keep His Clothes On" אפשר רק להצטער שיותר שירי פופ לא מצטיינים בכזה עושר גם היום.
פט שופ בויז תמיד ידעו לעשות דאנס מבלי להוזיל אותו. השירים של הפט שוופ בויז הם מוזיקת פופ בפורמט הכי עליון שלה, אבל בעוד שהלהיטים הכי גדולים של הפט שופ בויז, אפילו אלו מהשנים האחרונות כמו ".Love Etc", תמיד נשמעים מהודקים ומלוטשים עד הביט האחרון, ב"פורמט" יש שירים יותר פרומים ופרועים. "פורמט", ברובו, הוא אוסף שמציג לראווה את הכישרון האדיר של לואו וטננט; אורגיה ארוכה של קלידים, דיסקו, ווקאלז ושמחת החיים החד פעמית של הלהקה העצומה הזו. .
ביום שבו יצא "פורמט" יצא לאור גם "The Singles", אוסף הסינגלים של גולדפראפ. אלא שבעוד ש"פורמט" יוצא כבונוס וגלולת השהייה למעריצים שמחכים שהאלבום ה-11 של פט שופ בויז יראה אור, האוסף של גולדפראפ, שלא ממש מצאו את עצמם מוזיקלית בשנים האחרונות, מאותת שחברת התקליטים של הצמד כבר לא מוצאת בהם עניין רב וחושבת הגיעה הזמן לסכם את פעילותם.
"The Singles" מציג את הרגעים הכי סוחפים בדיסקוגרפיה של גולדפראפ. הרגעים הטובים שלו הם בשירים מראשית הדרך, אז יצא אלבום הבכורה המדובר והמרשים, וכמובן בשרשרת להיטי אלקטרו-פופ מובחרים, שירים כמו "Strict Machine", "Oh La La" ובמיוחד "Ride A White Horse", שהיו פסקול התקופה שבה יצאו ונשמעים מעולה עד היום. אלא שבמהלך השנים, אליסון גולדפראפ השתעממה והתבגרה. היא זנחה את פאזת נערת המועדונים הסקסית-יצירתית-איכותית והחליפה אותה בפאזה נוגה-בוגרת-איכותית. ואז משהו התקלקל: הנוגות היתה שם, הבגרות גם. אבל האיכות של השירים ירדה. גולדפראפ של השנים האחרונות הפסיקו לצמרר, הפסיקו לדקור. את התקופה הזו מייצגים באוסף סינגלים חלשים יותר כמו "A&E" ו-"Happines". גם אלבום האולפן האחרון שלהם, היצירה האייטיזית "Head First", שניסתה להחזיר אותם למסלול שמתאים יותר לרדיו ולמצעדים, לא ממש הרשימה. "Believer", שיר חמוד מתוכו, מייצג אותו היטב באוסף.
שני הסינגלים החדשים שמקדמים את האוסף, "Yellow Halo" שיצא בדצמבר ו-"Melancholic Sky" שיצא החודש, נשמעים כשייכים לפאזה הנוגה יותר של גולדפארפ. בעוד ש-"Yello Halo" הוא שיר משעמם שמזכיר את החומרים מהשנים האחרונות, "Melancholic Sky" מתגלה כשיר מקסים שמזכיר את "Utopia", שיר הפריצה מאלבומם הראשון.
זהו שיר שמתפתח לאט, נדרשות לו כמה שמיעות עד שהיופי שלו מחלחל. אבל כשהוא מחלחל הוא נשמע לפתע קולנועי, מעיין מיני אפוס של פופ. יש לו אפילו תו סיום רומנטי. זה לא שיר שיצליח להיות להיט, אבל הוא, ביחד עם רובו של האוסף החדש, ששולק מתוך הקריירה הענפה דל גולדפארפ רק את הרגעים הטובים ביותר, מצליחים להצית מחדש את האהבה להרכב שאיבד את דרכו.
פט שופ בויז או גולדפראפ? ספרו לנו בפייסבוק