למרות הבדלים מוזיקליים עמוקים, החיבור בין הראל סקעת ליהודה פוליקר הוא הרבה יותר מטבעי, לפחות על סמך מה שעברו השניים בארבע השנים האחרונות: שניהם מוזיקאים בולטים שזכו לאהבת קהל גדולה מאוד, שניהם אנשים מופנמים יחסית לאמני במה ושניהם יצאו מהארון לאחר שבחרו לעשות כן. היציאה מהארון של פוליקר היתה גאולה של ממש עבורו, טובה יותר מכמעט כל מהלך מוזיקלי שלו ב-20 השנה האחרונות: פוליקר של שני אלבומיו האחרונים הוא יוצר משוחרר, התקפי, חכם ומרגש. היציאה מהארון של סקעת נעשתה באופן קצת אחר, אבל ההשפעה שלה על המוזיקה שלו, כפי שהיא מתבטאת באלבומו החדש, "שוב מאושר", ניכרת מאוד.
אמנם "גיבור", שיתוף הפעולה בין סקעת לפוליקר הוא לא בין השירים הטובים באלבום הזה, אבל הוא כן סמלי: כמו פוליקר, סקעת 2012 הוא זמר פשוט מעולה, שילוב נדיר בין הגשה ארצישראלית לאמן פופ על סף המועדונים והרחבות. קשה לראות משהו שסקעת לא יכול לעשות עם הקול שלו, מלבד היפ הופ אולי. הבעיה היחידה בשירה של סקעת ב"שוב מאושר" היא אולי שמרוב השלמה, סקעת פשוט נשמע נקי מדי וגם שירים שיש בהם קונפליקט או עצב, עוברים באופן סכריני מדי. כשפוליקר סגר חשבון עם עצמו והעולם הוא עשה זאת בשירים קורעים של ממש, כמו "אהבה על תנאי" או "אל תלכי עכשיו". לסקעת יש את "המאה ה-21" ו"שוב מאושר", שאם קצת פחות חיוך שהשתקף מתוך הרמקולים, היו עוברים טוב בהרבה.
בעיה נוספת ומרכזית של סקעת, והיא מלווה אותו לאורך הקריירה שלו, היא בחירת הטקסטים. סקעת הוא אמן מיינסטרים ובחירות הטקסטים שלו היא מיינסטרים, ולכן אין הפתעה בלמצוא כאן את דורון מדלי, נעם חורב ויואב גינאי, למשל. בשלב הזה בקריירה של סקעת זה פשוט לא מספיק טוב. ללא קשר לדיון הדי אינפנטילי סביב פנייתו לגברים או נשים (גם יצא מהארון וגם חייב לשיר לגברים? אולי נסכם שיישב רק במושב האחורי של אוטובוסים?), סקעת נשמע כאילו הוא חייב שכולם יבינו אותו ובשמיעה ראשונה. המורכבות של חייו, מעמדו או אמונותיו לא משתקפת כמעט בשום שיר באלבום הזה, אולי מלבד "תהיה לי אהבה" ו"המאה ה-21", השירים הטובים ביותר מתוכו.
היעדר האומץ שיש בטקסטים בולט על רקע ההברקה הגדולה באלבום ההליכה המשותפת עם רן שם טוב כמפיק מוזיקלי. מי שמכיר עבודות קודמות של שם טוב כמפיק מוזיקלי, מדני סנדרסון דרך דיקלה ועד תומר בן אפרים, יודע ששם טוב הוא לא פסיכולוג או מעודדת באולפן; הוא כמעט כופה את סגנונו ומביא כל אמן להישמע קרוב מאוד ללהקתו של שם טוב, איזבו. גם כאן, שם טוב עבד חזק על מכונות התופים ותפקידי הגיטרה, כשבת זוגו שירי הדר עושה עבודה מצוינת בקלידים. שם טוב מביא את סקעת הכי קרוב לכוכב פופ רלוונטי שהוא היה אי פעם הוא לא נכנס לדאנס אבל לא פוחד מביט, לא משתמש בדיסטורשן, אבל זה רוק לגיטימי של מצעדי בילבורד. מוזיקלית בלבד, "שוב מאושר" הוא בקלות אלבומו הטוב ביותר של סקעת, כשגם ההחלטה להישאר עם מוצר הדוק בן 7 שירים בלבד משרתת את סקעת היטב.
בגיל 30, הראל סקעת מגיע לצומת דרכים אליו הגיעו לא מעט אמנים; פני התינוק שלו פוגשים את היותו אדם מבוגר, שלעתים נראה שהקהל שלו מורכב בעיקר מנערות שעדיין מקוות שאם יתלבשו מספיק חשוף, סקעת אולי ישנה את נטייתו המינית. ב"שוב מאושר", סקעת מתמודד לראשונה עם המבוגרות שלו והחובה שלו, כאדם ואמן, להתקדם הלאה. זה עוד לא אלבום טוב עד הסוף, אבל הוא כן סימן מעודד מאוד בדרכו של סקעת לעבור ממחנה השמאלץ לצד של האמנים המעניינים והרלוונטיים. סקעת ביצע אינספור בחירות בקריירה שלו ובחייו האישיים, ונשארה לו רק עוד אחת: לקפוץ ראש מהפסגה של הבינוניות לתוך התהום של האומץ, ובמקום להתרסק לגלות שיגיע דווקא לפסגה חדשה.
הראל סקעת, "שוב מאושר" (ארומה מיוזיק)
הראל סקעת: הקשבתם לאלבום החדש? אהבתם? שתפו אותנו בפייסבוק