בהיסטוריה של האהבה, סיפורם של המלך הבריטי אדוארד השמיני והגרושה האמריקאית וואליס סימפסון נחשב אחת ההוכחות החזקות לכך שאין דבר העומד בפניה. הרי איזו הקרבה גדולה יותר יש מאשר לוותר על כס המלוכה בשביל יקירת לבך?
הסיפור הזה כבר נטחן עד דק בתרבות הפופולרית, ואף ספיישל רומנטיקה בערוץ הביוגרפיה אינו שלם בלעדיו. בכל המקרים הללו, הוא הוצג דרך נקודת מבטו של אדוארד. תמיד דיברו על כל מה שהוא איבד בגלל וואליס, ואף פעם לא דנו במה שהיא הקריבה למענו.
את העוול ההיסטורי הזה באה לתקן מדונה ב-"W.E וואליס ואדוארד", סרטה השני כבמאית, שהגיע לאקרנים בסוף השבוע האחרון לקראת הופעתה של הזמרת במחצית הסופרבול הערב (ראשון) ואולי גם לקראת הוולנטיין דיי בעוד כשבע וחצי.
המוזיקאית-קולנוענית עושה זאת במהלך אמנותי שכבר שימש שלל סרטים רומנטיים-היסטוריים, למשל "אהובת הקצין הצרפתי" ו"מכתבי אהבה": דרך הצגת שני סיפורים מקבילים, שאחד מהם מתרחש בעבר והאחר בהווה. בהתאם לזאת, את הסיפור של וואליס אנחנו רואים דרך עיניה של צעירה אמריקאית בת ימינו (אבי קורניש האוסטרלית דווקא), שנקראה בשמה. בהמשך לכך, היא מפתחת כלפיה אובססיה ויוצאת לגלות את האמת הלא ידועה על הסבל שחוותה בעקבות החלטתה להינשא לאדוארד. הכפייתיות של הצעירה המודרנית מתחזקת כיוון שהיא חשה הזדהות עם הסיפור של האמריקאית המנוחה, ובדיוק כמוה מתלבטת בין הנוחות החברתית לתשוקה האמיתית.
מצד אחד של המתרס עומד בעלה האמיד, שמספק לה חיים יוקרתיים ומפנקים, אך מתייחס אליה בזלזול וככל הנראה בוגד בה. מן הצד האחר, עומד איש אבטחה ממוצא רוסי השומר על הפריטים של וואליס ואדוארד שהיא חפצה לרכוש במכירה פומבית. הצעירה האמריקאית מתחילה להתרחק מבן זוגה ולהתקרב אליו, ואז נדרשת לענות בדיוק על אותן שאלות שניצבו בפני סימפסון: על מה אצטער יותר בעתיד, על כך שלא עשיתי את מה שהיה נכון באותו רגע או על כך שלא חשבתי לטווח הרחוק? איך אסלח לעצמי אם לא אלך בעקבות הלב, אבל מה יגידו השכנים אם כן?
מדונה מצליחה לחבר היטב בין שני מישורי הזמן הללו, ולהצדיק את ההחלטה לבנות כך את הסרט. אין מדובר בסתם גימיק, כי אם במהלך שמשכיל להעניק נופך חדש לסיפור החבוט, ובעיקר להשתמש בו כדי להעלות שאלות לגבי מקומה של האשה בחברה, ולבדוק האם בכלל הוא השתנה או השתפר מאז ימיה של סימפסון.
הסרט מעלה את השאלות הללו בצורה רהוטה, חכמה ורגישה. בסך הכל, מדונה ושותפה הקבוע אלק קשישיאן יצרו כאן יחדיו בסיס תסריטאי טוב. עם זאת, יש בו כמה בעיות. למשל, עיצוב דמותו של המאבטח הרוסי שהגיבורה מתאהבת בו. הוא מוגדר כ"אינטלקטואל שנאלץ לעבוד כשומר", משהו שיש בו נימה מעט פטרונית, ובכלל ההצדקה היחידה להיותו מושא תשוקה רומנטית היא יכולתו לממש את הפנטזיה על הפרא האציל.
מדונה מעצבת את הדמויות הגבריות בצורה שלמה הרבה פחות מאשר את אלה הנשיות. גם בעלה של הצעירה וגם המאהב שלה נראים יותר כמו קריקטורות מאשר בני אדם, אבל מה שצורם במיוחד הוא היחס שלה לאדוארד. כזכור, בן המלוכה הבריטי חטא בפרו-נאציות, וגם אם יש מחלוקת סביב השאלה מה היה מקור חיבתו להיטלר וכמה רחוק היה מוכן לקחת אותה, כל העדויות מראות שהושיט יד חמה לרייך השלישי. קיימת גם תיאוריה האומרת כי הדבר עורר רצון לסלק אותו משטחי בריטניה במהרה, והנישואים לסימפסון היו רק תירוץ בשביל כך, מה שכמובן מוציא את העוקץ מהוויתור הרומנטי שלו.
לו מדונה היתה בוחרת להתעלם מכך כי זה לא העניין פה מילא. אם היתה מתייחסת לזה בסלחנות או באמפטיה ניחא. אבל תחת זאת, היא מבכרת להצהיר בסרט שוב ושוב כי אדוארד לא הביע שום תמיכה בהיטלר ובנאצים, וכי ההיסטוריה מוכיחה שמדובר ברכילות זולה ותו לא.
באופן כללי, מתריס שמדונה בוחרת לשכתב את ההיסטוריה בקלות-יד וללא ביסוס. העובדה שהיא עושה זאת בהקשר של נושא כה רגיש הופכת את המעשה שלה לבעייתי עוד יותר. מזלה אולי ש-"W.E" לא זכה להצלחה וכנראה שגם לא יהיה להיט בתחומי ישראל. חשיפה גדולה יותר היתה גם שופכת אור חזק יותר על פגמיו האידיאולוגיים, וייתכן שהדבר היה אפילו מפחית מן האהבה חסרת הגבולות שחשים כלפיה כאן.
הסיבה שהסרט כשל אינה התסריט שלו, כי אם עבודת הבימוי. מדונה מעצבת את ההתרחשויות בכבדות מצועצעת שהיתה אופיינית ליצירות תקופתיות שנעשו עוד לפני שנת הולדתה. זה לא עושה חסד עם הפוטנציאל הקופתי של "W.E", אבל גם לא עם האיכות האמנותית שלו, והתסריט המרענן נקבר בתוך מיושנות קולנועית.
"W.E" קיבל רק מועמדות אחת לאוסקר אפילו לא בקטגוריות השיר או המוזיקה המקוריים, כי אם בתחום התלבושות. דבר כזה הוא בדרך כלל סימן רע, המעיד כי היצירתיות הסגנונית של הסרט נעצרה במלתחה, וזה נכון גם הפעם. חוסר השראה שכזה הוא תמיד דבר מצער, ובמקרה של מדונה זה מאכזב עוד יותר, שכן אפשר היה לצפות למעט ברק מן האשה שהיתה שותפה לכמה מן הקליפים החדשניים בכל הזמנים.
בתסריט אפשר דווקא להרגיש את הטאץ' של מדונה. הוא מביא לידי ביטוי את הלב הגדול שלה ומעלה נקודות שתמיד היו קרובות אליה, למשל ההערצה שלה למעמד הנמוך, שהיא עצמה באה ממנו, או החתירה שלה להעצמה נשית. עבודת הבימוי, לעומת זאת, היתה יכולה להיות שייכת לכל במאי בריטי שיצא מהנפטלין. זה בעצם מסכם את הבעיה של "W.E": הוא התוצר של תסריט לא סתמי שיצא לפועל בצורה הכי סתמית שאפשר להעלות על הדעת.
ובכל זאת, אפשר גם לשאוב אופטימיות מן הסרט: לאחר כישלון עבודת הביכורים הקולנועית שלה, מדונה הוכיחה כאן כי עלתה שלב. יש לה מה לומר, והיא יודעת איך לבנות סיפור ובאופן חלקי גם איך לעצב דמויות. בפעם הבאה, יהיה עליה להביא יותר מעצמה גם מאחורי המצלמה. אחרת, כל שיוותר לה הוא להביט בעיניים כלות בסרט העתידי של ליידי גאגא.
מדונה: צפו בקליפ החדש
"W.E": איפה ומתי רואים את הסרט?