"אני לא רוצה שיתמקדו בשיתוף הפעולה אלא בשיר", ביקש שלמה ארצי עם צאת השיר "חוזרים הביתה", שיתוף הפעולה ההיסטורי עם אריק איינשטיין. זו בקשה לגיטימית והגיונית כמובן, בטח בעבור יוצר משמעותי וחשוב כמו ארצי שכתב כאן טקסט ארצי קלאסי שנע כמו קסם בין האישי והלאומי. אבל זוהי גם בקשה בעייתית מאוד, שכן הבחירה לצאת עם השיר הכי מדובר מאלבומו הבא בתור הסינגל הראשון, היא בקשה מפורשת לשים לב דווקא לכותרת ארצי ואיינשטיין, איינשטיין וארצי. חיבור בין שני ענקים שכאלה כיריית פתיחה לקמפיין לא משאירה הרבה מקום למשהו נוסף, וזו גם הסיבה ש"חוזרים הביתה" משאיר בעיקר תחושה של החמצה.
זהו לא שיר רע ובמונחים של החומרים האחרונים של ארצי ואיינשטיין, מדובר אפילו באנחת רווחה: הכתיבה של ארצי, למי שכמובן מוכן בכלל להקשיב לישראליות המיינסטרימית המיוחדת של ארצי, מקסימה ומעוררת. ככלל, הכתיבה של אדם אהוב כמו ארצי על בדידות היא מהאלמנטים היותר ספרותיים במוזיקה הישראלית ו"חוזרים הביתה" נוגע בדיוק בנקודה הזו ואם הטקסטים ב"אושר אקספרס", האלבום המיוחל שייצא בפסח, יהיו ברמה הזו אנחנו חוזרים לפגוש את ארצי של "ירח", אלבומו הטוב באמת האחרון.
אבל הציפייה ממפגש ענקים כמו זה של ארצי ואיינשטיין היא גבוהה בהרבה. תארו לכם משחק כדורגל שבו כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי משחקים באותו צד ולו למחצית אחת בלבד, או משחק NBA שבו מייקל ג'ורדן לארי בירד נותנים אפילו רבע אחד של שואוטיים; הייתם מצפים למשהו בלתי נשכח שיביא את הניצוצות של השניים לכדי טור דה פורס.
ארצי ואיינשטיין רחוקים מכך. העיבוד וההפקה המוזיקלית של גיא בוקאטי - השותף של איינשטיין אבל לא שותף טבעי של ארצי בשום צורה - מנסים להתאים את עצמה למידותיהם של השניים אבל יוצאים עם מיינסטרים די מעושה ונשכח: גיטרות ספרדיות מיושנות, עיבוד תזמורתי שכמותו שמעתם אלפי פעמים, אווירת שישי אחר הצהריים שהוזמנה מקטלוג, סולו פושר, פזמון חסר מחץ ותחושה מעיקה שספק אם נזכור משהו מכל זה.
טוב מאוד ששלמה ארצי יצא לדרך עם "אושר אקספרס", כי יש מעט מאוד דברים מרגשים במוזיקה הישראלית כמו שיר טוב באמת של שלמה ארצי. ייתכן וסינגל שלו לבדו היה משרת אותו יותר מאשר ההתמודדות עם השאלה הטבעית אז מה קורה כשארצי פגש את איינשטיין, בטח כשהתשובה לשאלה הזו היא - שום דבר לכתוב עליו הביתה.
אריק איינשטיין בשיריו האחרונים: חייב להיפרד מגיא בוקאטי
נערות ריינס, החברים הכי טובים
האלבום השני של נערות ריינס, "נשמור על החברים" נפתח באמרה "זו לא טעות", במין מענה מהיר לתהייה זה באמת כזה טוב? והתשובה היא שזו לא טעות זה באמת כזה טוב. למי שהשפה העברית חשובה לו ברוקנרול, "נשמור על החברים" הוא הכאפה הכי משמחת לחטוף בחורף: סטירה של חבר טוב באמת, שמעירה אותך פעם אחר פעם לחשוב על יחסים, התבגרות, ייאוש, תקווה, חיים. כמה חיים יש באלבום הזה.
יותר מעשר שנים מאז פרץ גל הרוקנרול מניו יורק ולונדון, שהרוק הישראלי מחפש את המקום שלו בין ז'אנרים שמספיקים להם שלושה ברים וארבעה פסטיבלים בקווינס כדי להתקיים לאורך שנים, אבל בישראל זה בקושי מספיק לעבודה ברשות הדואר. בין שלל הפתרונות שנמצאו, מרוק שיש בו אלמנטים מזרחיים ועד שירה באנגלית, זה של נערות ריינס נראה ב-2012 הכי רלוונטי, חכם ומרגש; מ"הילוך איטי", התשובה לשלמה ארצי בשאלה איך מוציאים סינגל ראשון ועד שיר הנושא.
אם נערות ריינס היו עולים על במת ה-Bowery Ballroom בלונדון ואומרים "הלו, וי אר דה גירלז פרום ריינס" ופשוט מנגנים, לאיש זה לא היה נראה מוזר. לקהל הישראלי נערות ריינס מעניקים עוד חוליה בשרשרת שבין נושאי המגבעת דרך הבילויים ועד אנטיביוטיקה מוזיקה מבריקה בשפת אם שעובדת בהרמוניה עם הלב והשכל. שירים שגורמים לך לשים רגל על הגז ולחשוב בו זמנית על מבנים ספרותיים ב"להציל אותך". מהאזנה להאזנה "לשמור על החברים" נשמע כמו התשובה הכי טובה לשאלה "מי הלהקה הכי ראויה לחמם את ארקטיק מאנקיז אם הם אי פעם יגיעו לכאן". "נשמור על החברים" הוא לא רק שם מעולה לאלבום; כלהקה שאין דבר יותר טוב מלהיות חבר שלה, זו הבטחה שגם בעתיד הם יידעו מה לעשות כשמישהו ירצה להבין אם יש פה אפשרות לרוקנרול בכלל.
מחכים לאלבום של שלמה ארצי? ספרו לנו בפייסבוק