"הנהר": סדרה בינונית עם ביקורת אפקטיבית

למרות שאת רוב חייו לא העביר בישראל, הבמאי והמפיק אורן פאלי תמיד יתויג תחת תווית ה"גאווה ישראלית" עם ציון די גבוה במדד "שש עם עודד בן עמי". זאת, למרות שבישראל הברקות האימה שלו תחת מותג "פעילות על-טבעית" וחשיבותו להמצאת סגנון חדש בעולם האימה נכשלו כישלון חרוץ; תמיד עדיף לדעת שכשעולה סרט או סדרה בארה"ב מקושר לכך ישראלי דובר עברית, כי כמה אפשר להסתפק בקלישאה שהיהודים שולטים בהוליווד.

אם כן, "הנהר", סדרת האימה החדשה שפאלי הוא בין יוצריה ושעלתה ב-yes אמש (חמישי), אמורה להיות עוד חוליה אוטומטית בשרשרת הזו, וככל שהיא תצליח יותר ותגדיל את הונו העצום ממילא של פאלי (מהאנשים המרוויחים בהוליווד בשנתיים האחרונות), כך גם תגדל זקפתנו הלאומית. וזאת על אף שסדרה כמו "הנהר" היא כלל לא משהו שהקהל הישראלי יימשך אליו: אימה משפחתית עטופה בביקורת חדה על עולם הטלוויזיה, העיתונות והריאליטי. באמריקה זה שווה 7.59 מיליון צופים לפרק הבכורה, בישראל זו סדרה שצריך לקדם דרך היוצר דובר העברית שלה.

לפעמים, גישה פטריוטית שכזו מפספסת משהו גדול ומרהיב, בדיוק כפי שקרה עם "פעילות על טבעית", שדרך שימוש מבריק בסגנון ה-Found Footage ואמירה חכמה ומדויקת על התלות האבסולוטית של האנושות בטכנולוגיה, יצרה אימה מזן חדש. אבל לעיתים, הגישה הזו מונעת מאיתנו לראות את האמת: "הנהר" היא סדרה בסדר, לא מעבר, שיהיה קשה לעקוב אחריה בשטף הטלוויזיה המצוינת שיש לראות מדי יום ביומו.

מהות הסיפור – אם ובנה שיוצאים לחפש את אב המשפחה, בעל תוכנית טבע נועזת ומפורסמת, שאבד בנהר האמזונס כשלצדם צוות צילום שמממן את המסע היקר, ומתנה את המשכו בגישה בלתי מוגבלת לתיעוד האם ובנה, שגם כך סובלים מצלקות חשיפת היתר של חייהם בשל הקריירה של האב. כבר בפרק הראשון הם נתקלים ברוח אימתנית שהופכת את החיפוש לסיוט וההמשך לא אמור להיות קל יותר. אמנם, המשחק של האם, בגילומה של לזלי יאנג ובעיקר של הבן לינקולן, אותו מגלם ג'ו אנדרסון המעולה (שגילם את המוזיקאי פיטר הוק בסרט על סולן Joy Division, איאן קרטיס), אמין ומשכנע; עם זאת, "הנהר" עצמה נראית כמו פתיח לסרט טלוויזיה נחמד ולא סדרה סוחפת או מרתקת. היא חשוכה מדי, עם נקודת מוצא בעייתית והמשך שנראה מאולץ אפילו לשמונה הפרקים המתוכננים של העונה הראשונה.

עם זאת, כמו ב"פעילות על טבעית", החלק הטוב ב"הנהר" לא נמצא דווקא באימה עצמה, אלא בביקורת הסמויה והגלויה שהסדרה מעבירה על המציאות הטלוויזיונית והעיתונאית של המאה ה-21. בכל נקודת זמן בפרק הבכורה של "הנהר" נתקלים המשפחה וצוות התיעוד שלה בבעיה אתית שמעוררת שאלות גדולות על גבולות התיעוד לעומת המוסר והקומון סנס. ברגעים האלה משתחררת הציניות הגדולה של עולם הטלוויזיה. זה לא קרוב להיות "Black Mirror", אבל הדקירה אפקטיבית, אפקטיבית כמו התחושה המטופשת שחייבים לראות את "הנהר" כי ישראלי לשעבר הוא בין יוצריה.

"הנהר": אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק