העטיפה בה הגיע האלבום של עידן רייכל עם המוזיקאי פארקה טורה לא הולמת להקה שהקליטה במוסך של ההורים אלבום ב-30 שקל, כל שכן את האמן הישראלי הכי מצליח בעולם - ככל הנראה - ועוד אחד ששווה מיליוני שקלים.
בלי חוברת, בקושי עם איור, רשימת שירים ובלי מילה בעברית, רייכל מצמצם את עצמו למינימום, ומגיע למקסימום תוצאה: מי שאהב את רייכל עד היום, מקבל גרסה אוונגרדית שלו, אינסטרומנטלית כמעט לגמרי אבל בעלת החושים הכה חדים שלו בתחום מוזיקת העולם; מי שלא אהב את אמצע הדרך שרייכל הגדיר מחדש במוזיקה הישראלית, מקבל אמן אחר לגמרי: וירטואוז, ניסיוני ואפילו מסעיר.
"The Tel Aviv Session" מפגיש את רייכל עם הגיטריסט הנפלא ממאלי (בסיועם של יוסי פיין וסולימאן קיין) והתוצאה יותר קרובה לפרויקטים של דיימון אלברן מאשר ל"אם תלך". היותו של האלבום כמעט נטול שירה או פזמונים מנטרל את היצר הפופי של רייכל ומאפשר למוזיקאים שמנהלים את הסשן הזה להתנהל במנותק לגמרי מהחלק הגלגלצי בקריירה של רייכל.
גם מעט הפזמונים שיש באלבום הם לא באמת פזמונים, אלא אלתורי שירה שלא מתיישבים עם שום מבנה פופי, בוודאי לא מאלה שרייכל הרגיל את הקהל שלו אליהם. במובנים מסוימים, אין שום דרך לדעת שמדובר בעידן רייכל, מה שלא ניתן להגיד על שירים שהוציא בישראל, כולל אלו עם אביב גפן.
"Azawade" המרשים שפותח את האלבום:
מרתק יהיה לראות כיצד רייכל בעצם יחזור לקריירת הפופ שלו אחרי היכולות הפנומנליות שהפגין כמוזיקאי וכמפיק ב-"The Tel Aviv Session". אלבום ההופעה החיה של רייכל היה הזדמנות מצוינת לחזרה חלקית בתשובה ולהודות שגם האליטיסטים שראו בו מוצר ייחודי אך בינוני, טעו ורייכל הוא באמת יוצר מיוחד.
האלבום החדש משדרג את המעמד שלו פי כמה ומרתק יהיה לחשוב כיצד יכניס את המפוחיות, הקלידים, הגיטרות ושאר הטעמים והריחות שמציפים אתה אלבום ליצירה שגם צריכה לעבור פלייליסט. אם יש עתיד למוזיקת עולם ישראלית ובעברית, הוא מתחיל באלבום שכמעט כולו נטול מילים כמו זה של רייכל ופארקה טורה.
עידן רייכל ופארקה טורה בשיר "Say God"
המחאה החברתית של בלקן ביט בוקס
באירוע מצומצם להשקת "Give", האלבום החדש של בלקן ביט בוקס, הגיעה גם דפני ליף, ממנהיגות המחאה החברתית. מאז הפכה לפנים מוכרות בכל בית, ליף הפכה לפנים קבועות גם בלא מעט אירועים מהסוג הזה, מה שעלול לעורר מעט גיחוך והרהורים על הקשר בין צדק חברתי ומדורי חברה.
אבל האמת היא שזה בדיוק האירוע שדפני ליף צריכה להיות בו: בניגוד לדימוי הרקיד והאסקפיסטי שלהם, "Give" הוא אלבום חריף פוליטית וחברתית, עם הטקסטים הנוקבים ביותר של הלהקה שהחליטה לקחת את כל הכוח שצברה דרך הופעות נהדרות ולהיטי ברים ולהטיח אותו בפנים של כולם.
ההחלטה האמיצה לשחרר את "Political Fuck" כסינגל ראשון היתה אמיצה לכשעצמה, אבל בהקשר של האלבום המלא היא מתבקשת לחלוטין: "Money", "Urge to Be Violent" ו-"Enemy in Economy" הם מניפסט חברתי-פוליטי מרשים, בוודאי ביחס למה שיש לאמנים ותיקים יותר שכותבים בעברית להציע בימים בוערים.
ב-"Give", בלקן ביט בוקס מוכיחים שכמו בהיפ הופ או ז'אנרים מסוימים במוזיקה האלקטרונית, אין שום סיבה לוותר על הקשר בין גרוב, מוזיקה צוענית, מוזיקת עולם, רגאיי ודאנסהול למחאה ואמירה עמוקה ומשמעותית. "No Man's Land", השיר המרשים והטוב באלבום שגם סוגר אותו, הוא רגע כזה: בס מרעיד, גיטרה מזרחית והקול המיוחד של תומר יוסף משדרים את כל המיאוס והפחד שיש במציאות הישראלית, בשפה בינלאומית שהפזמון שלה קליט יותר מכל סלוגן פוליטי מוצלח.
בלקן ביט בוקס ועידן רייכל הם הפנים היפות של המוזיקה הישראלית בעולם, אפילו יותר מרוב הלהקות שלוקחות את הרגליים ומדדות לכיוון SXSW כדי להשיג משהו. כמו מינימל קומפקט בשעתם, יש להם משהו מיוחד ואחר להציע, כזה שהוא פתוח לבינלאומיות באופן אבסולוטי אך אין בכלל ספק מהיכן הם הגיעו. בעוד רייכל מגיע לשיאו ללא מילים, בלקן ביט בוקס מוציאים את אלבומם הטוב ביותר כשהמילים הם נשק לא פחות חזק עבורם מהכישרון להעיף אנשים לשמיים. בימים שבהם לישראלים קשה להוציא את האף מחוץ לנתב"ג, בזכות רייכל ובלקן ביט בוקס האמונה במושג האמורפי "מוזיקת עולם" מעולם לא היתה חזקה יותר.
מצפים יותר לאלבום של עידן רייכל או בלקן ביט בוקס? ספרו לנו בפייסבוק