איך קרה שציור אחד של גבר ואשה, קלשון בידו ופרחים מאחורי כתפה, התקבע כאחד הדימויים האיקוניים של האמנות האמריקאית במאה ה-20? למרבה הפלא, לא איכויותיו יוצאות הדופן או התמה החשובה המוצגת בו חקקו את "American Gothic" בתולדות האמנות האמריקאית, אלא בעיקר הפרודיות הרבות מספור להן זכה.
השבוע ציינו 70 שנה למותו של הצייר גרנט ווד, שלכד בעבודותיו את האמריקנה של המערב התיכון של ארצות הברית ונודע יותר מכל ביצירה הריאליסטית הזו מ-1930. ווד העמיד את אחותו ואת רופא השיניים שלו בחצר הקדמית של בית באלדון שבאיווה והפך אותם לגבר חקלאי לצד בתו הרווקה המבוגרת על רקע ביתם המעוטר בסגנון גותי (מה שגם הקנה לציור את שמו).
התרבות הפופולרית התענגה על האתוס הפוריטני של החיים הכפריים שהוצג בציור אך גם לעגה לו בעת ובעונה אחת. כל אחד נתן את הטייק שלו על הזוג, כולל ורסיה אחת בלתי נשכחת ב"מופע הקולנוע של רוקי"; פרסומות השתמשו בדימוי, העיתונות חגגה עליו, הוא הפך לחלק מארסנל כרטיסי הברכה לימי הולדת ובאופן כללי הציץ מכל פינה. אם זה לא מספיק, אז החלה גם "תיירות אמנות" סביבו - אנשים נוהרים עד היום לבית באיווה ומצטלמים בפתחו. היתה זו רק שאלה של זמן שגם ייפתח טמבלר מיוחד שיאגד את שלל הפרודיות על האייקון.
כמובן שהתרבות הפופולרית לא הגבילה את הלעג הקומי והמגע האירוני ליצירתו של ווד. עבודות קלאסיות נוספות זכו גם הן לטיפול של יצירה פרודית "טפילית" משלהן. לא פעם הדבר נעשה על משקל ההגזמה וההקצנה של המקור וכך למעשה הפרודיה כוונה נגד עולם האמנות עצמו. מעצם קיומה הגחיכה העבודה הפרודית במידה רבה את המעמד האיקוני לו זכו היצירות הקלאסיות, שבימינו מתרגם בעיקר לתורים במוזיאון "כדי להצטלם עם המונה ליזה" ומנכיח את שליטתה הרמה של כלכלת השוק כאשר מחיר העבודה קובע במידה רבה את טיבה.
סוגיה זו לא חמקה מעיניהם החדות של יוצרי "משפחת סימפסון" שלא פספסו הזדמנות לשלוח חיצים הומוריסטיים לאייקון תרבותי כזה או אחר - ממיכאלנג'לו, דרך קלוד מונה ועד לאנדי וורהול; כך הועתקו היצירות של גדולי האמנים לספרינגפילד ושולבו בעלילה של סדרת האנימציה המצליחה בהיסטוריה.
אבל לא תמיד הלעג הסאטירי מופנה פנימה אל השדה האמנותי. לפעמים גם החברה המארחת את הפעילות האמנותית זוכה לניעור ערכים קל באמצעות הפרודיה. כך למשל במקרה של יצירתו המפורסמת של הצייר האמריקאי נורמן רוקוול שהציג בזמן מלחמת העולם השנייה את הסדרה "ארבע החירויות", בהתבסס על נאומו של נשיא ארצות הברית דאז, פרנקלין רוזוולט. זה האחרון טען בנאומו כי כל אדם זכאי לארבע זכויות יסוד: חופש ממחסור, חופש ביטוי, חופש דת וחופש מפחד. שבעה חודשים לקחו לרוקוול לתרגם את העקרונות הללו לדימויים חזותיים אמריקאיים אידיאליסטיים.
בזמנו גייס הממשל האמריקאי את ציוריו של רוקוול כדי לעודד את הציבור לקנות אגרות חוב ובכך לתרום למאמץ המלחמתי. עובדה זאת, כמו גם הסנטימנטליות של ציוריו, זיכו גם אותם בוורסיה מודרנית עוקצנית. הציור "חופש ממחסור" למשל, עובד בידי קרלוס פאצ'סו לכדי ארוחת ערב של נבחרת גיבורי על אמריקאיים. כך, בהומור אך לא בלי עוקצנות חריפה מתחת לפני השטח, מוטחת בפנינו המציאות העכשווית בה הישועה כבר לא תבוא ממדינת הרווחה אלא, אם בכלל, מהוליווד.
לסיום, רפרוף מהיר על היצירות הקלאסיות בכתבה זו מראה לנו כי אמנות טובה אומרת לנו משהו על הצייטגייסט, על עצמנו והחברה שבה אנו חיים. יצירה פארודית טובה עושה זאת ועל הדרך גם גורמת לנו לצחוק.
הסרטון הבא חוזר אל תולדות האמנות ומוריד את מיטב הקלאסיקות מן הקיר במוזיאון אל מסיבת הכיתה בחצר. צבעי השמן והקנווס מוחלפים כאן בבלונים מנופחים ובכך התעלול של הקוסם לילדים עולה מדרגה והופך לכלי לגיטימי להבעה אמנותית. ייתכן שמה שניתן להסיק מכך על תקופתנו ועל השדה האמנותי בו אנו פועלים כיום, הוא שלעיתים קרובות הם גם סוג של פליטות אוויר חם ולא יותר.