עמיר לב בן 50: האיש שתמיד אמר אמת

לרוב, יום הולדת 50 הוא ציון דרך לאמן שהחל את דרכו בשנות ה-20 היפות שלו, צעיר עם אש בעיניים ובלי אלוהים כשרק האמת והאמנות מול עיניו. יום הולדת ה-50 של עמיר לב הוא גם ציון לאדם שהחל את הקריירה שלו בסביבות גיל 30, במקום אחר לחלוטין, והתעקש עד שמצא את הקול שלו – ולאחר שמצא את הקול שלו, התעקש לחפש אותו מחדש. אחת הסיבות בגללן עמיר לב הוא אמן שכל כך הרבה אנשים אוהבים באופן כמעט דתי היא שהוא הרוויח את הזכות הזו שיקשיבו לו. הוא הרוויח את הזכות, ואנחנו הרווחנו אמן ענק באמת, ז'אנר בפני עצמו במוזיקה הישראלית, מעין כל-אדם עם קולטנים קטנים שמרגישים כל תנועה בזווית הפה של מי שיושב על הספסל או מזמין שווארמה בפינה.

העקשנות של עמיר לב הביאה אותו לומר ב"שש שעות" - "והכי מוזר, שלא ידעתי מה אעשה אם אפגוש קוסם, שיודע לעשות הכל", השאלה שבעצם התחילה הכל. בעולם שבו רובנו בטוחים שהם יודעים הכל, עמיר לב הודה שהוא לא יודע כלום, וזה מרגש ומפתיע עד היום.

בפי רוב מוקיריו, עמיר לב נתפס בצדק כאיש של מילים. לב, אימץ בבסיסו טכניקות כתיבה של מספרי הסיפורים היהודיים הגדולים שצמחו באמריקה – לו ריד בראש, פול סיימון וגם בוב דילן, אבל גם את אלו של ברוס ספרינגסטין וכמובן ריימונד קארבר. חשוב לציין שלב הוא גם גיטריסט מצוין ובעל אוזן מורכבת מאוד, אבל אין ספק שהדלק שמניע את העולמות שהוא בורא הוא המילה כיחידה בודדת והסיפור כשלם. לב יצר מוזיקה שהצליחה להיות קולנועית וספרותית בזכות המילים שבה, שהצליחו לרוב בשלוש-ארבע דקות להכיל את כל האלמנטים האקדמיים של הסיפור הקצר: פתיחה, תפנית, שיא והתרה ולגרום לזה להישמע כמו סדרה של HBO.

ישנן אינספור דוגמאות לשימוש המבריק והייחודי של לב במילים, הבנאלית שבהן היא כמובן "אריה ורותי", מהסיפורים הזוגיים הקורעים שנוצרו במוזיקה הישראלית ועד "חולון" על עיר הולדתו מאלבומו האחרון. בעיני החתום מעלה, "כחול וירוק" שכתב לב על יחסיו עם אמו הוא רגע המפתח שבו לב חצה רוביקון שכמעט ולא היה קיים במוזיקה הישראלית. "התאכזבת מהאישה שלי, היא לא לבשה שמלה, ואני רוצה אותה, רק אותה" הוא משפט שאלף פרוידים לא היו מסוגלים להבין ורק עמיר לב יכול לכתוב.

באחד הפרקים היפים ביותר של "שבתות וחגים", סדרה שממילא עמיר לב כאילו כתב את הפסקול שלה, הוקדש פרק שלם לשיריו. בתוכם הגיע "דבר אליי ישר", שבתוך הקונטקסט הוא דרישה של בחורה מסוימת מגיבור השיר, אבל בסופו של דבר זוהי הקריאה הברורה ביותר של לב לבני אדם, לממסד, לאנשים שהוא אוהב וכמובן לעצמו. כי יש את הגאונות האוהד פישופית שבה אתה אומר הכל מבלי להגיד כלום, ויש את עמיר לב, האיש שכותב גם מילים וגם את הרחוב שבו הן נאמרות; גם את הגיבור, וגם את האגו והסופר-אגו שלו, והכל כל כך ישר וחד עד שגם סכינים מתעקמות מול העט שלו.

לאורך אלבומיו, לב נתפס כאמן של סיפורים אישיים ודיוקנאות קטנים, לכאורה נטולי הקשר פוליטי. זו טעות – לב, מ"עננים שחורים" ועד "קנטינה" תמיד השתמש באדם הקטן כדי לומר משהו על החזיר הגדול. הרי בסופו של דבר, פוליטיקה ומלחמות לא מפחידים בני אדם בגלל האג'נדה שלהם, היא מפחידה אותם כי הם לא רוצים למות, או לחיות בעוני וחוסר כבוד. לכן, המחאה של לב תמיד הגיעה קודם כל ממידת הרחמים: ב"אוקטובר" שנכתב על יהודים-ערבים הוא דיבר על "בתי משפט שלוקחים מהר, מחזירים מעט"; ב"קנטינה" הוא דיבר על "עבד של חברת שמירה" אפרופו מאבק עובדי הקבלן; ב"פארדייס" הוא הגיע לזונה שמרגיעה את הבת שלה ומודיעה לה שהיא בטוחה, כי אבא שלה יהודי.

קשה מאוד למצוא שיפוטיות בטקסטים המחאתיים שלו, אלא בעיקר בכי אנושי ואמיתי על מצבים בלתי אפשריים. ב"בלפור 7", השיר היפה ביותר באלבומו האחרון, "הכל כאן", לב התחיל עם "ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים" וממשיך לסיפורם של ניצולי שואה חולים וחיים בחרפת רעב. כאן, במקום להמשיך לאיזו הצדקה מלאת פאתוס, לב אומר את האמת: "רציתי לצעוד איתם אתמול בירושלים, אני לא כמו שאני מדבר, נשארתי בבית". לכאורה, אין דבר יותר מאכזב מאמן שלא עומד בסטנדרטים שהוא מציב בשירים שלו. בפועל, הרחמים והחמלה שלב תרם למוזיקה ישראלית חשובים לא פחות מאלף קילומטרים של צעדות.

עמיר לב לא יהפוך כבר לחלק מהמיינסטרים הישראלי, נוסח אהוד בנאי שמעריץ אותו או ברי סחרוף שנעזר בו מאוד באלבומו האחרון. לב תמיד היה אמן של אמנים, של החיילים העצובים שנרדמים עם השירים שלו באוהל ובחמשושים המעטים באים להופעות שלו ומקווים להתאהב, של סטודנטים מבוהלים מהחיים, של אנשים במשבר גיל ה-40 שגילו שהם חיים בתוך "Once In A Life Time" של הטוקינג הדס.

לב, בהופעות, בטקסטים שהוא כותב לעצמו ולאחרים ואפילו בתוכנית הרדיו שלו, העביר ומעביר שיעור עצום לתרבות הישראלית: הלב הוא המקום היחיד שבו כל האנשים שאוהבים את עמיר לב יכולים להיפגש ולדבר על זה מבלי להשמיע קול. הלב של עמיר לב הוא הדבר היחיד שמחבר את כל הנקודות שלעיל. יום הולדת שמח, עמיר. אם אפשר היה להקליד שורות בדמעות, כל הטקסט הזה היה עשוי ממלח שיצרת.

רוצים לאחל לעמיר לב מזל טוב? כתבו לנו בפייסבוק