הדלת
פתחי לי את הדלת. כמה הוא רצה שהיא תפתח לו את הדלת, התרבות הישראלית. תפתח דלתה לבנה הפרוע, מי שעונה במובהק לארכיטיפ "הצ'חצ'ח" בן המעברה פרוע שיער, חסר השכלה פורמלית אך מכה כמו שאף אחד אחר לא היכה על התופים. זהר לוי. הגאון האניגמטי והעצוב של המוזיקה הישראלית, שהבין שגם לפתוח את הדלת זה עניין של טיימינג. טיימינג הוא הנמסיס הציני והנחרץ של אלו שמקדימים את זמנם.
הדלת אמנם נותרה סגורה, אך אם יש משהו שזהר לוי עשה בתרבות הישראלית הוא לקדם אותה בזמן. איזה לקדם, הוא העיף אותה מלווה בסולו תופים מסחרר אל מקום עצמוני משלה, כזה שאינו מגויס לאתוס קולקטיבי מאולץ שהלך והסתאב. הבן אדם צריך שתהיה לו דלת, כשאין לאן ללכת מתחילים לרוץ" - עמוס קינן, שכתב את השיר, ידע להוריד את תוגת השתיין המתפזרת למילים מדויקות וזהר לוי גמר את עצמו בספרינטים שהוריד על האלבום היחידי של הלהקה, שעמדה איתו מחוץ לדלת עם השם הכל כך אירוני לסיפור שלו, אחרית הימים. הסופר גרופ הכי לוזרי שלנו, זו שיצאה נפסדת בקרב קצר המועד מול טיימינג החדשות-כל-שעה הישראלי, אך ניצחה במרחקים ארוכים. סופר גרופ שאיחד צ'חצ'חים עם כוכבי להקות צבאיות, אם להמשיך את טרמינולוגיות הסבנטיז.
ה-Super משמש לא רק כשם תואר לקבוצת הנגנים אלא גם למילים שלוי בחר להלחין. מילים שנכתבו על ידי מאתגריה המרירים מחד ומנציחיה המסורים מאידך של התרבות הישראלית, שאם היא כבר פותחת את הדלת, זה לרוב מעט ומאוחר מדי.
להקה
''בראשית היה חזון. ארבעה בחורים ובחורה החליטו להקים להקה שלא תהיה דומה לשום להקה אחרת לפניהם בעולם הזמר הישראלי. המשפט הבומבסטי הזה, במונחים של אז, לקוח מעטיפת האלבום ונועץ אותו בהקשר החלוצי שלו. אמנם לפניהם היה את "שבלול אך הם היו הלהקה הראשונה. להקת רוק. להקה שהוציאה אלבום כלהקה. כזו שהורכבה מנגנים ממועדוני רמלה ורחוב המסגר, גיטריסט גאון שרק השתחרר מהצבא, בסיסט עם השכלה קלאסית ומחשבה חופשית ומתופף אוטודידקט. יצחק קלפטר, אלי מגן ולוי יצרו בינהם מהומת רוקנרול, בלוז ופסיכדליה מהודקת כמו שרק להקה שרוצה להיות כזו יכולה.
"אין מקום לשניים על עמוד החשמל" הוא עדיין אחת התשובות המוחצות לאיך נשמע רוקנרול בעברית, שגם אומר משהו על עולמו ומקומו בו. גם אלונה טוראל, המוזיקאית החשובה ביותר בישראל של הסבנטיז, אמנם השאירה את הקרדיט בבית אבל נתנה את כולה על הפסנתר ב"נסיכה וסחטה ממנו מנות בלוז כעומק בדידותה של דליה רביקוביץ', שכתבה את המילים שמירי אלוני שרה. האחרונה יצאה הנפסדת הגדולה של האלבום הזה. השירים בו היו לטעמה, קשים מדי.
דווקא הוויתור של אלוני על קדמת הבמה אפשר לגבי שושן להוריד את האוסול של הרוקנרול על ישראל עם כל ה'ריש' שיש במילה הזו בהגייתה העברית; ואלי מגן, בסיסט רב פעלים שצרב עצמו לתוך התודעה כמי שהצליח לשיר את בלוז השיכורים של קינן ולהגיש את הלחן של זהר כמאסטרפיס ישראלי באחד השירים המורכבים והנגישים שנעשו כאן. זו דינמיקה של להקה. חייבת להיות להקה כדי להביא כזו פתיחה על זמנית כמו 40 השניות הראשונות של "מתחת עץ האקליפטוס".
פתיחת התקליט, הדו-שיח הקטן של לוי עם התופים, מראה יותר מהכל על הדרך זו. לא סתם עוד להקה, אלא מקרה ישראלי יחידני של להקה מונהגת ע"י מתופף. התיפוף המהבהב שלו, זה שרק נשמע מהסס אך למעשה בטוח מאוד מאוד במכות המדויקות ויחד עם זאת נשמרים שם אלמנטים של פראיות וראשוניות. לוי עושה את כל זאת מבלי ליפול למלכודות דבש אוטיסטיות של סולואי תופים מטרחנים; דרכו בקודש היא לבוא עם גרוב. לזהר לוי היה חתיכת גרוב בידיים, גרוב של פושטקים. ועליו הוא הקים להקה שאכן לא דמתה לשום להקה אחרת לפניהם. אחריהם יבואו תמוז וכוורת ויקצרו את הפירות הפרועים שנותרו אחרי שאחרית הימים התפרקה, די לאחר הוצאת האלבום.
שירה
לוי, שהיה אמנם פרוע ואהב לשבור את החוקים התרבותיים כאן, היה רחוק מלהיות פרא אדם. עם הרבה תשומת לב ולאחר שעבר את טראומת "מלכת אמבטיה", הוא המשיך לסתת את אחת מאבני היסוד של המוזיקה הישראלית, לטוב ולרע - החיבור הגורדי שלה עם שירי משוררים וכונן את היחס הכמעט מיתי לו זוכים תמלילי השירים בעברית מאז.
שלא כמו צביקה פיק, אריק איינשטיין או חוה אלברשטיין, לוי לא נתלה באילנות גבוהים של השירה העברית אלא דווקא בשיחים קוצניים ורעניים דאז, כאלו שעדיין לא ידעו איך לעכל את פריים. חנוך לוין בעיקר. אז, רוחו של האיש הצנום, מגדירה של החילוניות הגלותית הנטועה בלב האבסורד של המזרח התיכון, הרבה לפני מעמדו המיתי דהיום, התאימה כמו חזרת לגפילטע פיש. רק שלוי היה הרבה יותר חריף מחזרת, הוא בא עם כל הסחוג שיש ברוקנרול. כך שיר זימה אימפונטני על הנייר הלבן של לוין הופך למעשה כפירה חתרני ומופקר בפיו של גבי שושן, שרואה מלמעלה את גברת בלום היקרה, מביטה בו וחושבת מחשבות. כל האשכנזיות התבוסתנית המודעת לעצמה, רופסת, רפוייה שמוטה מזיעה תחת שמש שאינה מרחמת על אנשים קטנים כמו מר גוסקין (מייצג מובהק של של הגיבור הלוויני דוגמת חפץ או קולף מהסרט "פנטזיה על נושא רומנטי), או התעמלות בוקר, שיר בלאק סאבת' במהותו, בו קלפטר ממציא את הפאז בעברית.
המוות אצל אחרית הימים בדומה למשפטו של בורחס הוא "אולי האירוע הפחות בחשיבותו מכל מה שיכול לקרות לאדם". קודם שתפתח לו את הדלת, אח"כ נתעסק עם המוות. כאמור, לוי ריגש עם תחיית השכרות של קינן, ובעיקר לקח את האובססיה חסרת הרחמים של לוין עם המוות וחידלון הגוף וחיבוטי הנפש האנושית העלובה כל כך והפך אותה למפלצת רוקנרול מסוכנת. מחד חושפת שיניים, ומאידך כזו שמתלטפת כמו "העץ הוא ירוק" שנשמע כמו השיר ששלום חנוך לא הלחין מעולם. דליה רביקוביץ' הצעירה מטפלת גם היא בתימה המרכזית של המילים כאן אינדיבדואליות. תימה שהתרבות הישראלית דאז עדיין לא בשלה להכיל, וספק אם כעבור 40 שנה השכילה לעשות כך ללא עולו של מצפון במדים.
כישלון
"לא היה פרגון מהעיתונות ומהתקשורת. אם היה מתלבש על הלהקה בזמן קיומה איזה עיתונאי טוב, זה היה נותן פוש אולי. אבל אז הם לא שמו זין. היו כמה אמנים פריקים שבאו להופעות, כמו הצייר אורי ליפשיץ, בשבילם זה היה חידוש והם חיבקו אותנו. אבל הקהל לא. בראיון נדיר לשגיא בן נון במעריב לפני כשנתיים, סיכם לוי את הכשלון המסחרי של מפעל חייו הגדול. על רקע מציאות הלהקות הצבאיות דאז, הערצת הגנרלים וכל היהורם גאון הזה, הרוקנרול של אחרית הימים הזה היה בסופו של אלבום מוזיקה לפריקים.
חשישניקים מעודכנים לתקופתם כמו אריק איינשטיין קלטו את מלוא הפונטנציאל וניסו לעזור לעסק להתרומם. איינשטיין השתתף בקולות ב"יום הולדת" (את ה-אא-אוו שלו אי אפשר לפספס) ואף גייס את הלהקה כהופעת חימום לפניו אך ההתרסקות של ההרכב ובדיעבד של לוי עצמו היתה בלתי נמנעת. הוויב הבלתי מתפשר של אמת מסויימת (בדומה ל"פלונטר" אלבום פורץ דרך וכשלון מהדהד בזמנו שיצא 6 שנים מאוחר יותר וסימנים של חולשה" של ברי סחרוף) היה בעוכרי ההרכב. האינדיבידואליות האמיתית שלהם, התעקשותם הבלתי מתפשרת לזקק אותה, אשר מתוך עיוות מסויים תוייגה למצער כאנטי, סגרה בפניהם את הדלת. ובניגוד לפורטיס וסחרוף, הדלת הסגורה הראתה לאחרית הימים כיוון אחד החוצה. טיימינג.
אכן, לאחר 40 שנה הגיעה אחרית הימים. היום, כשהאלבום נשמע נאיבי, מיושן וטחון לפרקים בהשמעות גלגלציות למכביר, לוי, הפנתר הפצוע שלו, אמנם נותר בחוץ, מבחירה ובשל אילוצים רפואיים. לרוקנרול שלו לעומת זאת, עם עזרה של האוזן השלישית שחילצה בסוף שנות השמונים את האלבום מתהומות השכחה ומתעדי תרבות כמו יואב קוטנר, פתחו סוף סוף את הדלת, דלת שהגשימה את המניפסט הראשוני של ההרכב הנפלא הזה: להקה שלא הייתה דומה לשום להקה לפניה בעולם הזמר הישראלי.
*ביום חמישי הקרוב (23.2) ייערך בתיאטרון תמונע מופע מחווה והתרמה לזהר לוי בהשתתפות דני סנדרסון, נינט, אסף אמדורסקי ואמנים נוספים, בהם גבי שושן, מירי אלוני ואלי מגן, שיאחדו כוחות ויבצעו את שירי אחרית הימים
אחרית הימים: הספקתם להכיר? ספרו לנו בפייסבוק