עלמה זק ואלון נוימן כנראה לא היו רוצים שתדעו את זה, מטעמי פרטיות מובנים לגמרי, אבל הבת שלהם נגה היא פלא בלונדיני מהלך על שתיים. אוטוטו כבר בת 3, היא מנקזת לתוכה את כל הכישרון והיופי המשפחתי, ואלה מתפרצים מדי כמה דקות בשירים, ריקודים, ציורים או סתם מונולוגים עמוקים. מהר מאוד מתברר שהיא גורמת לשני ההורים המפורסמים והמוכשרים שלה להחוויר לידה.
כשמביטים במשפחה הקטנה הזו - שני שחקנים עסוקים שמוכנים בכל רגע נתון להשליך הכל רק כדי להשתולל עם בתם - אפשר להבין קצת יותר מה מניע את אלון נוימן. כבר 25 שנה שהוא שחקן, מאז שהתקבל לתיאטרון צה"ל, ובניגוד לשחקנים רבים אחרים, הוא עדיין איתנו. עובד כל הזמן, לא נח לרגע, מג'נגל בכישרון רב בין תיאטרון ("אשכבה", מופע היחיד "תום"), טלוויזיה ("שערוריה", "של מי השורה הזאת בכלל?", "חשופים", "מילואים"), קולנוע ("לא שם זין", "מתנה משמיים"), מוזיקה ("מיומנה") ועוד שלל פרויקטים שרובכם לא מכירים. מאזן בין קומדיה ודרמה, תוכניות מערכונים, סדרות איכות ופרסומות.
בימים אלה הוא מככב במחזמר הראשון שלו, "נתתי לה חיי" בתיאטרון הבימה, המבוסס על שיריו של דני סנדרסון. וב"מחזמר", הכוונה היא למחזמר סוריאליטי, מדכא לעיתים, מלא בבדיחות ורגעים של שבירת הקיר הרביעי. בקיצור, ממש לא "מרי לו". נוימן משחק שם לצד עידן אלתרמן, טלי אורן ואחרים. וגם שם, כמו בכל פרויקט שלו, הוא מוצא את הדרך להביא משהו קצת אחר. "כל התהליך של החזרות היה שונה ממה שמקובל ברוב המחזות. הגענו ולא ידענו כלום, רק שזה סנדרסון. התחלנו עם איזשהו שלד רעיוני לגמרי, ואז כל אחד התבקש ללכת הביתה ולעבור איזשהו תהליך. אלה היו חודשיים שהרגישו כמו סדנה. הדמות שלי, אלון נודע (הלא נודע) התחילה משתי דמויות בכלל ובמהלך החזרות הוא קיבל את הצורה הנוכחית שלו".
איך הקהל מגיב למחזמר מהסוג הזה?
"תיאטרון, ככל שזה נשמע קלישאתי, הוא מפגש בין שחקנים לקהל ויש איזו דינמיקה איתו. ביום חמישי שעבר כל האולם היה חיילים, ועוד לפני שהמסך נפתח היו שריקות וצעקות. היה פיצוץ, נורא כיף. ואז ביום שבת בערב, זה קהל שקוראים לו קהל פוסט צ'ולנט. אנשים שמגיעים ומעכלים, קהל יותר כבד. אז זה תמיד קצת אחרת. זה מזכיר לי את מיומנה - בתחילת הדרך, לא ידעת להסביר מה זה בכלל. אני זוכר שהיינו עולים לבמה, עושים קטע או שניים והקהל לא ידע מה דה פאק קורה. יכולת לראות איך הם גדלים לתוך זה".
תעשיית המשחק שמורה לרוב לפרסונות שהופכות לכוכבי ענק, או לכאלה שמתפוגגים ומעבירים את שארית חייהם בהצגות ילדים ותיאטרון פרינג'. אבל נוימן, שבאפריל יחגוג יומולדת 45, הוא לא שם ולא שם לא מגה סטאר מצד אחד, אבל בהחלט לא אנונימי מצד שני. מקום טוב באמצע. לפעמים אפשר לראות אותו בתפקיד ראשי, ברוב הזמן בתפקידי משנה או אורח. ביום ראשון הקרוב תעלה בערוץ 1 תוכנית איכות הסביבה שלו ושל שרון קנטור, "בסביבה טובה". התוכנית הזאת, במובן מסוים, מייצגת בדיוק את הסטטוס המקצועי שלו. "כן, זה לא פריים טיים ערוץ 2, אבל זה 50 תוכניות שישודרו מדי ערב, בסוג של פריים טיים בערוץ 1", אומר נוימן.
אתה לא מעדיף איזה תפקיד ראשי במקום תוכנית כזו?
"למה צריך להעדיף? למדתי המון מהתוכנית הזו ומאוד נהניתי לצלם אותה. תראי, איזו עיתונאית שאלה אותי פעם למה אני מוכרח לעשות כל הזמן כמה דברים במקביל, אם אני לא מעדיף להתרכז בדבר אחד ולהיות הכי טוב בו. אבל שחקן זה סוג של חוקר ואני גם מאוד סקרן מטבעי. אמרתי לה שזה לא כל כך עניין של בחירה, אני לא מסוגל לעשות רק דבר אחד. מגניב אותי להיות במצב היום שבו אני גם משחק, גם מנחה, גם יש לי להקה ("השלמת הכנסה" עם אורי גוטליב ח.ג.) ואני גם מלמד את שיטת המשחק של איבונה צ'באק יחד עם שחר רוזן. הבחירות שלי מעניינות אותי, עושות לי כיף".
אז זה הסוד להישרדות במקצוע? לעשות הכל כל הזמן?
"אני חושב שאני פשוט עובד, עושה דברים, מחפש דברים כל הזמן. היום אנשים נכנסים לתחום כדי להתפרסם וכשאני התחלתי, זה לא היה לי בכלל בראש. כשנסעתי ללמוד משחק בלונדון, נסעתי לאן שחשבתי שיהיה לי הכי מעניין והכי טוב. אתה נוסע ללמוד כי זה מקצוע, כי אתה רוצה להתמקצע ולעבוד כמו שצריך. אני זוכר שציפי פינס אמרה לי פעם שאני גם קומי וגם דרמטי ויכול לעשות הכל וזה באמת המזל שלי".
היו לך תקופות שלא עבדת?
"היו תקופות שעבדתי פחות, כן. אבל תמיד עבדתי במשהו. כשהייתי בן 36, עזבתי את הקאמרי אחרי שש שנים שם ואת מיומנה אחרי שבע, חתכתי מהכל ונסעתי לעשות 'טיול אחרי צבא' בניו זילנד ואוסטרליה. אחרי שחזרתי, היו כמעט שנתיים שעשיתי רק טלוויזיה, כי קשה לצאת מהמסגרת ולחזור אליה. וטלוויזיה, את יודעת, זה משהו שלפעמים יש בו עבודה ולפעמים אין".
שוב עולה כאן סוגיית הפרסום, המושג החמקמק הזה שעשוי לקבוע את גורלו של כל שחקן. אי אפשר שלא לתהות אם במקרה של נוימן, הוא מעט מפוספס ואולי, אם היה מעט מפורסם יותר, היה מקבל גם תפקידים גדולים יותר. "פרסום הוא ביי פרודקאט של העבודה והוא בהחלט יכול לעזור לך", אומר נוימן. "נניח כשמלהקים שחקנים לסדרה או לסרט, זה טבעי שיחשבו על אנשים שהם יותר מוכרים, ובטח כשמדובר על פרסומות או קמפיינים. אין ספק שפרסום פותח יותר דלתות לדברים. קהל אוהב אנשים מוכרים, אז גם בתיאטרון אוהבים ללהק אנשים מוכרים. ואני חושב שבשנים האחרונות די התייצבתי במובן הזה. ברחוב מגיבים אליי בהרבה מאוד אהבה ופרגון. אני חושב שמכירים אותי".
ואולי עם קצת יותר פרסום, היית מקבל תפקידים גם גדולים יותר.
"לא אכחיש שהייתי רוצה להיות אחד מהשמות האלה שמיד שולפים, כשמלהקים סדרות או סרטים. הפרסום מביא איתו גם כל מיני מקומות שאני לא נמצא בהם כרגע. יש קאדר של השמות החמים שמתוכו מלהקים את כל התפקידים הראשיים, ואני לא נמצא שם. מצד שני אני כל הזמן באמת עובד ואני עושה דברים ורסטיליים ומעניינים. ברור שאשמח גם להוביל יותר דברים. אבל לוורסטיליות יש גם את היתרונות שלה, היא מאפשרת לך לא להיות כל הזמן רק דבר אחד. ואני שלם עם המקום שאני נמצא בו. ההשלמה נובעת גם מזיהוי היתרונות האלה. זה מאפשר איזו שפיות, זמן להיות עם הילדה שלי ובת הזוג שלי. לשמור על חיים שהם לא רק במקצוע".
נוימן לא מנסה לשכנע אף אחד, ברור לגמרי שהוא באמת שלם עם המקום שבו הוא נמצא. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהפיל שנמצא בחדר, או ליתר דיוק מהאישה הקטנה והקופצנית שיושבת כרגע בסלון לידינו וצופה עם נגה בסרט ילדים כלשהו. בחלוקת אבק הכוכבים בבית שלהם, ברור למדי שהמאזן עומד לטובתה של עלמה, כוכבת "ארץ נהדרת", "פלפלים צהובים" ו"הערת שוליים" שעושה את דרכו לאוסקר בימים אלה ממש. ולמרבה הפלא, נוימן לא חושש מהמלה "קנאה".
"אני חושב שהמקום שבו אני מקנא, הוא ברמה של ההיצע שמגיע אליה, שהיא יכולה לבחור ממנו", הוא אומר. "זה אידיוטי להגיד שאני לא מקנא בזה, ואני גם לא מתבייש בזה. היא נמצאת בליגה לאומית, במקום ששחקנים בודדים מגיעים אליו. אני כל הזמן אומר לה שהיא מקבלת את הקרם דה לה קרם של העשייה. אבל באמת, אני הכי מפרגן לה בעולם, היא הרוויחה את זה הכי ביושר שיכול להיות, היא כישרון נדיר ויש משהו בה גם מעבר למשחק, באישיות, במה שהיא מקרינה, שאי אפשר לא לאהוב. יש בה אור, שעבר גם לבת שלנו. אתה נמשך לדבר הזה".
מתייחסים אליך לפעמים כאל בן זוגה של?
"אני משער שכן, אנשים שלא נחשפים לדברים שאני עושה. אבל היום זה קצת מאוזן יותר".
נוימן וזק הכירו לפני כמעט שמונה שנים, על סט הסדרה "מה שלמה" בערוץ לוגי. "בכלל לא ידעתי מי היא. כשהעונה הראשונה של 'ארץ נהדרת' שודרה בארץ, אני הייתי בחו"ל. נסעתי לשם עם חברה וחזרתי לבד. יום אחד נתקלתי במוטי אבירם, שהיה הבמאי שלי ב'השערורייה' וכבר באותו ערב הוא התקשר לדבר איתי על הסדרה החדשה. הגעתי לצילומים ושם היא הייתה".
לא הפחיד אותך, לחיות עם עוד שחקנית?
"בהתחלה זה הפחיד אותי מאוד, אבל יש לזה יתרונות מאוד גדולים. הבנה מאוד בסיסית של ההתמודדויות היומיומיות. אנחנו עובדים יחד על דברים. לעלמה יש מתודה של עבודה שהיא פיתחה לעצמה לדמויות של ארץ שהיא מתייעצת איתי ואנחנו עוברים יחד על טקסטים לאודישנים וסדרות".
היית רוצה לעשות "ארץ נהדרת"?
"מי לא היה רוצה לעשות 'ארץ נהדרת'? עשיתי הרבה תוכניות מערכונים ודברים קומיים, אבל חיקויים עדיין לא. חיקויים זה משהו שאתה מגלה שאתה יודע לעשות, גם עלמה לא ידעה שהיא יודעת. אבל אני לא יושב ומחכה. תראי, אני חושב שהכי חשוב להבין שזה לא שאתה מסיים בית ספר למשחק וזהו, עכשיו מחכה שהדברים צריך לקרות. שחקנים כל הזמן צריכים להתאמן על הכלי שלהם, סדנאות, יוזמים דברים. גם אם הם עושים אודישנים, התעשייה היום גדולה וההיצע הוא עצום, שחקן צריך להיות בשפיץ שלו כשמגיע האודישן. אם פתאום יש אודישן ולא עשית כלום חצי שנה, אתה חלוד. אז ברמה הזאת, לא להזניח את עצמם וכל הזמן להתפתח. ללכת לראות דברים של אחרים, הצגות, סרטים, סדרות, להיות מחובר לעשייה סביבך. לא לחפש רק את המיידי והקלי קלות. הדבר שהבנתי בשנתיים האחרונות, שהתכונה הכי חשובה של שחקן היא אומץ. להעיז ללכת עד הסוף עם הרעיונות שלך, לגרום לאנשים לזכור אותך. באודישנים כולם עושים את אותו הטקסט, אבל האומץ שלך אולי יבדיל אותך מהשאר".
עלמה זק בראיון מיוחד לוואלה! תרבות
"נתתי לה חיי": דני סנדרסון לא מפחד מהפיכת שיריו למחזמר
"נתתי לה חיי": צפיתם במחזמר על פי שיריו של דני סנדרסון? ספרו לנו בפייסבוק