הקולנוע הישראלי מעולם לא הצליח להתמודד עם השלכות של פיגע טרור, והוליווד אינה שונה בכך. בעשר השנים וחצי שעברו מאז זוועות ה-11/9, כל הניסיונות הישירים לשקף את הטראומה במסך הגדול התגלו כמפחי נפש אמנותיים או כלכליים, ובדרך כלל שניהם גם יחד.
"קרוב להפליא ורועש להחריד", שהגיע לבתי הקולנוע בישראל בסוף השבוע האחרון, אמור היה לשנות את התמונה. על פניו, היו לו את כל הנתונים להפוך ליצירה האמריקאית הטובה עד כה בנושא ובכלל לאחד הסרטים ההוליוודים הגדולים של השנה.
קודם כל, הוא מבוסס על רב-מכר מוערך של ג'ונתן ספרן פויר, שהעניק לו משענת עלילתית יציבה: סיפורו של ילד שאיבד את אביו בהתקפה על מגדלי התאומים, ועתה יוצא לגלות לשם מה נועדה המזכרת היחידה ממנו מפתח מסתורי. זו תבנית סיפורית קלאסית, שגם הומרוס היה חותם עליה. הרי יש כאן הכל: גיבור, מטרה, מסע וגאולה שממתינה בסוף הדרך. ב"הוגו" כבר עשו קסמים עם בסיס דומה, וכיוון שהמטען הרגשי המתלווה כאן לתסריט כה חזק, אפשר היה לכל הפחות לצפות לאפקט דומה.
נוסף לכך, בשרביט הבימוי אחז סטיבן דלדרי, היוצר של "בילי אליוט", "השעות" ו"נער קריאה", שכל אחד מהם היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, ועוד בשנים שהיה מקום רק לחמישה כאלה (ובהתאם למסורת, גם "קרוב להפליא" הצליח להשתחל השנה לקטגוריה הזו, ובכך נרשם כמוצר הכי שנוא על הביקורות שהשתלב בה בשנים האחרונות).
דלדרי גם ליהק לתפקידים הראשיים שניים מן השחקנים האהובים והמהימנים בארצות הברית, וזוכי אוסקר בעצמם: טום הנקס שמגלם את אביו המנוח של הילד, וסנדרה בולוק המשחקת את אמו תבדל"א. נוסף לכך, הקיף את עצמו באנשי הצוות הטובים בנמצא למשל המלחין בעל ידי הזהב אלכסנדר דספלה. בסיכומו של דבר, "קרוב להפליא" הוא ממש הרכב גלאקטיקוס של טובי המוחות בקונצנזוס ההוליוודי, ובכל זאת הסרט אינו טוב יותר מן הניסיונות הקודמים לאחות את פצעי ה-9/11.
יש לכך כמה סיבות, והראשונה שבהן היא כי בהתאם לשמו, הסרט הזה פשוט רועש להחריד. באופן מהותי, סכנת הצעקנות נוכחת הרבה יותר בקולנוע מאשר בספרות. לכן, היה על דלדרדי לטפל בעדינות רבה במקור הספרותי כדי לא להקצין אותו יתר על המידה. אך איפוק שכזה נעדר כמעט מכל האלמנטים שכאן.
קודם כל, מאחורי כל השמות הגדולים שמסתובבים בסרט, כובד המשקל מוטל בעיקר על כוכבו האלמוני תומס הורן, המגלם את הילד ועושה זאת באופן צורמני, שאין בו שום מידה של שליטה. בניגוד לאסא בטרפילד, ילד הפלא של "הוגו", הוא אינו מצליח להפגין חינניות ולעורר הזדהות. הילדון ההיסטרי בעיקר גורם לנו להרגיש כאילו יצאנו לטיול עם השכנים והבן המעצבן שלהם, ונאלצנו לשבת במושב הקדמי ולהאזין ולצפות באימה בדינמיקה הרעשנית שביניהם.
הורן והסרט כולו גם שוגים בכך שהם מתחילים בטונים חזקים מדי, ומד הדרמה כה גבוה בהתחלה, שכבר אין לו לאן להתפתח לאחר מכן. גם עבודת הבימוי של דלדרי לוקה במאמץ יתר, והעריכה התזיזתית שלו גורמת למסע החיפושים של הגיבור להיראות כמו רצף פרסומות קצרות למפתחות ומנעולים. כמו כן, היא גם מסבכת את הסיפור הפשוט ואף גורמת לעלילה לאבד מן הקוהרנטיות שלה.
חוסר האיפוק של הסרט בא לידי ביטוי גם בכך שהוא משגר לחלל האוויר משפטים בסדר הגודל של "לא פגשתי בניו יורק כמעט אדם אחד שלא איבד מישהו יקר ללבו בפיגועים!" ו"לא היה שום היגיון במה שקרה, שום היגיון!". האמירות הללו היו צריכות להסתתר מתחת לפני השטח ולהתקיים אך ורק ברמת הנמשל, אך דלדרי מתעקש להסביר את המובן מאליו.
בעיה חמורה לא פחות היא דמות האב, שהילד נזכר בה שוב ושוב בפלאשבקים. בכל אלה היא מוצגת כקדוש מעונה, ובכלל לא משתקפת כאדם אמיתי, אלא כהתגלמות האייקון של טום הנקס. כתוצאה מחוסר האמינות שלה, קשה להתרגש ממנה ולהזדהות עם הגעגועים של בנה אליה.
הניכור כלפיה גדל כיוון שדלרדי מדגיש את האליטיזם שלה. בין השאר, אנחנו צופים כמה פעמים בה משתעשעת עם הילד במשחק האהוב עליהם. זהו מעין קונג-פו, שבו כל אחד מהם הוגה אוקסימורון והאחר חייב לענות לו מיידית באחד משלו "שתיקה רועמת"/ "חיי המת" וכיוצא בזה. חסר היה רק שהסרט יציג אותם מפצחים גרעינים בשעת קריאת מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" כדי להעמיד אותם מעלינו במגדל שן גבוה עוד יותר. לצפות מאיתנו שנתחבר לדמויות כה נפוחות? הנה לכם עוד אוקסימורון.
לאור כל זה, מפתה להכתיר את הסרט בכותרות ברוח "גרוע להפליא וכושל להחריד" וכיוצא בזה, אבל האמת לא כל כך חד-צדדית. אמנם מדובר ביצירה פגומה ובעייתית, ובכל זאת יש בה כמה מעלות.
קודם כל, אפשר להעריך את העובדה כי בעוד מרבית הסרטים הבולטים של השנה חמקו הרחק לעבר, "קרוב להפליא" מישיר מבט לטראומות העכשוויות ועושה זאת ללא פשרות רבות. גם אם אינו מצליח להתנסח היטב, עצם הנכונות שלו לדון בצורה מעמיקה ומורכבת במה שקרה באותו יום נורא כבר ראויה להוקרה.
נוסף לזאת, המסע של הסרט אמנם מייגע ומבולבל, אך בסופו של דבר הוא מצליח להשלים את המעגל שבו התחיל ולהביא את העלילה לשלמות.
מעבר לכל זה, "קרוב להפליא" נהנה מתצוגת המשחק הפנומנלית של מקס פון-סידוב: הטובה ביותר של השחקן הוותיק מאז "פלה הכובש", ובכלל אחת המרשימות שנראו השנה.
הענק השוודי מגלם כאן דמות מסתורית שהגיבור נקרה בדרכה קשיש שאינו פוצה את פיו בעקבות הלם מלחמה, ומתקשר בסימנים ובכתב בלבד. הוא עושה זאת בצורה סוחפת, מרגשת ובעיקר אצילית להפליא, ואפשר להצטער על כך שהוא מופיע רק בחלק קצר יחסית של הסרט ולא בכולו. ניתן אולי לומר שלו היה מלווה את העלילה לכל אורכה, האילמות שלו היתה מתגלה בסופו של דבר כגימיק, אבל ז'אן דוז'רדן כבר הוכיח לנו השנה כי שתיקה יכולה להחזיק דרמה שלמה.
העובדה שהופעתו הדוממת של פון-סידוב היא מעלתו העיקרית, מאפשרת ל"קרוב להפליא" ללמדנו בכל זאת לקח אחד בתוך כל הכאוס שלו: עשר שנים וחצי לאחר ה-11/9, הוליווד אינה מסוגלת לדבר על מה שקרה שם, והדרך הקולנועית הטובה ביותר לעשות זאת עודנה לשקף את הטראומה בפניהם השותקות של הקורבנות.
"קרוב להפליא ורועש להחריד": איפה ומתי רואים?
"קרוב להפליא ורועש להחריד": מה חשבנו על המקור הספרותי?
"קרוב להפליא ורועש להחריד": ספרו לנו בפייסבוק מה חשבתם על הסרט