ההתמודדות עם מוות, ובמיוחד כזה של אדם קרוב במיוחד, היא נושא שטופל אין ספור פעמים בעבר, אולם ספק אם מישהו טיפל בה עד היום בדרכו הייחודית של דויד פואנקינוס. "העדינות", הרומן השמיני של הסופר הצרפתי בן ה-37, עובד לסרט בבימויו ויעלה באפריל למסכים בישראל. בהנחה שהבעתם עניין (ויש סיבה טובה להביע עניין), יש בידיכם שתי ברירות בלבד: או שתקראו את הספר המצוין הזה במהלך החודשיים הקרובים, או שכלל לא תראו את הסרט. על אופציה שלישית לצפות בו מבלי שקראתם אל תחשבו בכלל.
"העדינות" (בתרגומה המעולה של לי עברון-ועקנין), או בשמו הצרפתי מעורר ההשראה והתיאבון "La delicatessen", הוא סיפור שונה בכל האספקטים האפשריים החל מהתהליך שעוברת הגיבורה, נטלי, ועד לטכניקת הכתיבה של פואנקינוס עצבות שזורה בהומור, ריאליזם מהול באסקפיזם ובמיוחד קוהרנטיות שמשולבת בנגיעות של זרם תודעה. נטלי, צעירה ממוצא שוויצרי, פוגשת את פרנסואה בבית קפה והשניים נישאים. לאחר שבע שנים של מערכת יחסים בריאה הוא מת במפתיע והיא נותרת להתמודד עם גורלה. לאן החמיצות והמועקה איתן נותרה יכולות להוביל אותה והאם היא יכולה לצאת ממצב הביש הזה?
תחילה יצוין כי מדובר בסיפור אהבה צרפתי, מה שמעורר מיד את האסוציאציה הפריזאית של ריחות קרואסון מתובלים בתאווה ובתשוקה מינית, אבל לא זו הדרך שבה בחר פואנקינוס ללכת, למרות האזכור המפואר שהוא מעניק לקראת הסיום ל"שלום לך, עצבות" הייצרי של פרנסואז סגאן. אף על פי שפואנקינוס מזכיר את חיי המין הבריאים של נטלי ופרנסואה, היא לא מצטיירת כמו טיפוס חושני ולחייה עם פרנסואה לא נכנס שום טירוף בנוסח בטי בלו. נהפוך הוא, הם אפילו לא רבים.
גרף הזוגיות שלהם לא נוסק ויורד כמו אופציה בורסאית של חברת חיפושי נפט, אלא עולה בהדרגה ובריבית קבועה כמו חשבון מק"מ נטול הרפתקנות. ובכל זאת, עוד לפני מותו של פרנסואה מצליח פואנקינוס לרגש ולהבהיר שלמרות האנאליות המסוימת האופפת את חייהם של בני הזוג, הקשר ביניהם חזק ויציב. דווקא מהסיבה הזו אנו מאמינים לכאב של נטלי, ועוד יותר מאמינים להתמודדות שהמחבר מצייר לנו לא סערת חושים חסרת פרופורציות, אלא הליכה עקב בצד אגודל בניסיון לגלות את האור.
כתיבתו של פואנקינוס מהפנטת. שפתו הקלילה והעולצת מחפה על העצבות אבל לא מעלימה אותה. הוא נותן להבין שלא מדובר בסוחט דמעות רגשני וקורע לב, ועדיין מעניק כרטיס כניסה חופשי לנבכי ליבה של צעירה אבודה. דרך ההצבה בנקודת מבטה של נטלי הוא גם חושף את צביעותה של החברה, בעיקר הגברית, המתנהגת אל נשים שכולות בפטרונות שמערבבת רחמים עם חוסר חמלה. מחד, יש את אלה ששומרים מרחק מאותה אלמנה בלתי נגישה ומאידך, האופורטוניסטים שמנסים לזהות את ההזדמנות ועטים על הריבאונד.
זהו לא ספר כבד ומורכב, אבל גם לא רומן קליל ושופך מצחוק. פואנקינוס שומר על ארשת נכבדת של רצינות, אך נמלט ממנה פעם אחר פעם, במיוחד כשהוא נותן דרור למחשבות אסקפיסטיות שנונות. כך, לדוגמה, כשהוא מספר על העדפתם של נטלי ופרנסואה להמתין עם הבאת ילד לעולם, החלטה שהותירה אותה נטולת צאצאים לאחר מותו (עמוד 33): "ילדם נשאר וירטואלי. אפשר לחשוב לפעמים על כל אותם אמנים שמתו ולתהות אילו יצירות היו יוצרים אילו נשארו בחיים. מה היה ג'ון לנון מלחין ב-1992 אלמלא מת ב-1980?". כאן נמשכת העלילה במתכונתה הרגילה, אבל שני עמודים לאחר מכן מחכה הפתעה הדיסקוגרפיה של ג'ון לנון לאחר מותו. אז רק שתדעו, מתברר שב-1992 לא היה לו כלום, אבל ב-1982 הוא הוציא את Still Yoko"", ב-1990 עמל קשות על "Berlin" וב-1994 היה אחראי לפסקול של "טיטאניק". אחר כך חוזרים לרומן כאילו המחשבה המשעשעת הזו לא צצה כלל.
"העדינות" הוא ספר מצוין שמצליח לגעת בלי הצורך לטלטל, שמראה את הקשת בענן בלי להיסחף למעמקי הקיטש. פואנקינוס נותן שיעור בהתמודדות אחרת של הספרות עם המוות, בסגנון מיוחד שמשלב קלילות עם כבדות ובחמימות צרפתית עם קרירות סקנדינבית. מכיוון שטרם ראינו, מותר להטיל ספק האם הוא הצליח להעביר את הנגיעות הללו בסרט. כדי להיות בטוחים, בין אם התכוונתם לצפות ואם לאו, מומלץ פשוט לקרוא.
העדינות// דויד פואנקינוס, בתרגום לי עברון-ועקנין, הוצאת כתר, 176 עמודים
"העדינות" - האם תקראו את הספר? ספרו לנו בפייסבוק