נפלו בעריכה: טוב שצה"ל מקצץ בהופעות זמרים

השבוע נפל דבר ביחסים העקומים והמרים בין צה"ל לאמני ישראל: הצבא החליט שכחלק מהיערכותו לקיצוץ בתקציב, הוא מבטל כמעט לחלוטין את הזמנת ההופעות של זמרים אזרחיים בפני יחידות, שאמנם משמחות מאוד חיילים קרביים, שמגיעה להם כל פעילות אפשרית שתפיג את המאמץ אותו הם משקיעים למען המדינה, אבל עולות עשרות אלפי שקלים שסוף סוף הצבא הבין שאין לו.

אלא שלצד זה, מדובר גם בסוף האפלייה המכוערת שהצבא הנהיג בין זמרים ששרתו בצבא לאלו שלא. צה"ל הרי מסרב להזמין להופעות אמנים שלא שירתו בצבא, ללא קשר למידת הפופולריות שלהם בקרב חיילים, מהלך נוראי שחתך אמנים שהסכימו להופיע גם בהתנדבות (כמו עברי לידר, למשל) מקהל בשם אמת מפוקפקת. בנוסף, ההחלטה הזו הביאה לקומבינות בעייתיות כמו החיול של אייל גולן למילואים כדי להסדיר את בעיית השירות הצבאי שלו, דברים שעתה אמורים לעבור מהעולם.

כמובן, רחמים על החיילים שיסתפקו בלהקות הצבאיות, מוסד בעייתי ובזבזני לכשעצמו ולא בזמרי העילית, אבל לפחות עתה ייעשה צדק - גם זמרים לא ירוויחו עשרות אלפי שקלים שהצבא בזבז עליהם וגם חבריהם, שצה"ל שחרר אותם כפי שהוא משחרר כל חייל לפני הזמן או בתומו, לא יספגו אובדן פרנסה מקומם ומרגיז.

מה דעתכם על החלטת צה"ל לקצץ בהופעות זמרים אזרחיים? ספרו לנו בפייסבוק

הנחיית טקסים היא מקצוע שדורש כישורים, התמחות והרבה מאוד חן וכריזמה. מעטים יודעים לעשות זאת היטב, כפי שהוכיחו בשנה שעברה ג'יימס פרנקו ואן האתאוויי בטקס האוסקר. בילי קריסטל לעומת זאת, הוא וירטואוז בז'אנר. לכן השמחה שהנצה עם ההודעה על ליהוקו לתפקיד אחרי פרישתו של אדי מרפי, הפכה לאכזבה מהולה בהלם כשפתח את הטקס. הוא היה משעמם וארכאי, נטול עוקצנות מרושעת, מודעות או הומור עצמי. בקיצור, הוא הביא כובד זקן ומיותר לטקס, שהוא כבד וזקן מלכתחילה. כל זה היה מתקבל על הדעת אלמלא נראה קריסטל כאילו לפני יומיים סיים את צילומי "כשהארי פגש את סאלי". קריסטל עלה לבמה כשפניו מתוחות בהבעה שצועקת מילה מוכרת אחת: בוטוקס. הגם אתה בילי? הו האימה. הו ההונאה. אתה לא המנחה הצעיר שהבטחת למפיקים שתהיה, אתה גם לא הווטראן המנוסה עם הקריצה המחכימה, אתה יציר כלאיים מבולבל ומטריד שלא יודע אם לקחת מגה גלופלקס או רד בול.

זה לא חדש להלין על אובדן יכולת ההבעה בהוליווד, על המלחמה בשנים שעוברות, על מודל היופי הבלתי אפשרי, על התרבות השלטת שמקדשת בובות ראווה מפוסלות וריקות, אבל כשבילי קריסטל חצה את הקווים בטקס האוסקר שנערך בתחילת השבוע, זה כאב. גם אנג'לינה ג'ולי, האשה שאוספת ילדים כמו שילדות בנות שבע אוספות מדבקות של הלו קיטי, הפגינה תצוגת תכלית שכולה הפרעת אכילה וטירוף פנימי. מזל שהיא לא הייתה מועמדת כי אין סיכוי שכוחה היה עומד לה ברגע בו הייתה צריכה להרים את הפרס. אז אנא מכם, תתחילו לאכול, ותנו לעצמכם להתקמט, כי משבר האמון הולך וגדל, ואנחנו מאבדים עניין.

היום (2 במרץ) יציינו רבים יום הולדת 50 לבון ג'ובי. בון ג'ובי הוא כמובן רוק-סטאר שהגעתו לגיל 50 נמדדת בעיקר ביחס לבייבי-פייס המיתולוגיים שלו, אלו שהיה להם אפקט לא פחות גדול משירי הקיטש האיומים שכתב. אלא שזו גם ההזדמנות להזכיר שבון ג'ובי הוא כבר שנים מוזיקאי לא רלוונטי, שמייצר אמנם אלבום להיט אחרי אלבום להיט, אבל כולו רוק מנופח בעל אפיל נטול אותנטיות של צווארון כחול, כשבסופו של דבר מדובר, בסך הכל, במוזיקאי שנראה ממש טוב. נכון, מיליונים מעריצים אותו והוא אכן חלק אינטגרלי מעולם הרוק, אבל יום הולדתו ה-50 הוא הזדמנות להזכיר, כמו תמיד, שטעם הקהל לא תמיד חופף את רף האיכות, לפעמים אפילו רחוק מכך.

למי שבכל זאת מחפש את הצד המעניין של בון ג'ובי, מומלץ לצפות בסרט התיעודי אודות סיבוב ההופעות של בון ג'ובי ולהקתו הוותיקה, בו מדבר בון ג'ובי בפתיחות רבה על העייפות והנטל שיש בחיים בהם בחר. אך אין בכך הפתעה: דווקא כשבון ג'ובי יוצא מפאזת "Living on A Prayer", הוא מתגלה כאדם שמעניין להקשיב לו. למי שממש מתעקש - הוא העניק פעם הופעת אורח מצוינת בסדרה "הבית הלבן" אך למרבה הצער, גם שם הוא שר.