ייתכן שלא הבחנתם בכך אבל אתמול היה ה-29 בפברואר. אותו תאריך מתעתע שמפציע רק פעם בארבע שנים ומכריח המוני ילדים מאוכזבים לחגוג את יום הולדתם בתאריך לא להם. יש משהו בלתי נתפס בהיעלמות העקבית של היום הזה מלוח השנה, כאילו הזמן מתקפל בתוך עצמו ונבלע בין אתמול למחר. התהייה של המשוררת רחל "ו?או?ל?י ל?א ה?יו? ה?ד??ב?ר?ים מ?עו?ל?ם" מיטיבה לתאר את הרעיון שמאחורי התהום הפעורה הזאת שבין פברואר למרץ. נדמה כאילו ביום הזה, ממש כמו ב-35 במאי של אריך קסטנר, כפי שמסביר המספר בפתיחת הספר - "צריכים להיות מוכנים לדברים המוזרים ביותר". שני התאריכים, זה החמקמק וזה הבדיוני, אפופים בהילה של מסתורין. אצל קסטנר, בעיקר אם אתה קורא אותו כילד אך בהחלט גם אם אתה מבוגר שנתקל בו לראשונה, הפלא הזה פותח פתח לקבל את האבסורד. הארון הגדול והעתיק הוא בכלל פתח לים הדרומי וכך אתה מבין כי לא תמיד מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל.
במעבר בין הספרות לאמנות הפלסטית התעתוע הזה מקבל צורות שונות של הטעייה, תחבולה ואחיזת עיניים. הנה כמה עבודות שיגרמו לכם לתהות אם החושים שלכם לא בוגדים בכם.
רוצים להבין את העניין של 29 בפברואר אחת ולתמיד?
באה השמש
האמן האיסלנדי הידוע אולפור אליאסון (Olafur Eliasson) הציג בסוף שנת 2003 בטייט בלונדון את "The Weather Project", שהפכה לאחת התערוכות הפופולריות ביותר שהוצגו במקום. הוא הציב בחלל הכניסה למוזיאון גוף תאורה גדול שהפיץ אור צהוב, הצמיד מראה לתקרה ופיזר ערפל מלאכותי, כפי שניתן לראות בטמבלר "ROBOT COSMONAUT".
במיצב הזה, כמו בעבודות רבות נוספות שלו, אליאסון בוחן את מהות הקליטה של החושים שלנו ומשחק איתה. האלמנטים "הטבעיים" שהוא הכניס לחלל הפכו אותו במידה רבה למוחשי אך אפוקליפטי ועורר דיסאוריינטציה בקרב המבקרים בתערוכה. "הם בדקו את עצמם במראה, 'או! זאת היתה הרגל שלי', היא לא היתה בטוחה אם היא רואה את עצמה או לא", סיפר בהרצאה ב-TED. אליאסון בדק איך נוצר קשר בין הגוף שלנו לחלל ועשה זאת דרך מניפולציה על הראייה שלנו. האמנות שלו הופכת את הצופה לחלק בלתי נפרד מהיצירה, כמעט כאילו אין לה קיום בלעדיו. הבלבול שהיא משרה עליך משמעו שהאמנות פועלת עליך ומפעילה אותך. היא משנה משהו.
אליאסון לא הסתפק בשילוב שבין אש ואוויר, והשתמש במיצב "Your Split Second House", שהוצג בביאנלה לארכיטקטורה בוונציה ב-2010, גם ביסוד נוסף מים.
מדובר בחדר שחור בו שלושה זרמי מים הנשפכים מהתקרה בתזזיתיות ובפראיות וכל העת ישנם הבזקי אור קצובים. במבט ראשון לצופה כלל לא ברור במה הוא מביט. זה שוט מתנוסס באוויר? זה ברק? זה זרנוק מים? הבזקי האור הרוטטים משלים את המתבונן לחשוב כי בפניו ניצבת תמונה קפואה. ואולם, הסאונד המתמשך של המים המתנפצים על הרצפה כמו גם החומריות שלהם מחזירה אותנו אל החיות, החיוניות והתנועה.
הסרט התיעודי "אולפור אליאסון: החלל הוא תהליך"
נאחז באוויר
אמן נוסף שמשחק עם התפיסה שלנו הוא מאקוטו טוג'יקי (Tojiki) היפני שיוצר פסלי אור, המורכבים מעשרות נוריות LED. הפסלים, בהם של אדם, סוס, ציפור בכלוב ועוד, זהים בגודלם לאובייקטים האמיתיים. כך הייצוגים הללו שיוצר טוג'יקי מותחים את גבולות הפיסול ויוצרים אובייקטיים התופסים נפח במרחב מחד, אך אינם לחלוטין מוחשיים מאידך.
אם כך, התעתוע באמנות מוביל אותנו פעמים רבות לחשיבה ואף למעשה. החתירה תחת מה שנתפס כמובן מאליו יכולה לערער אותנו לרגע ואז לגרום לנו להגיב. כך הצופה הופך מפסיבי ומרוחק לחלק מן היצירה, כיוון שהפירוש שלה נעשה באופן מיידי ובלתי אמצעי על ידו.
כך למשל בסרטון הבא, שכל מה שאגלה לכם הוא ששמו הוא Egg. תעתוע נעים.