וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

רדיוהד, ג'וי דיוויז'ן, ו.ג זבאלד: הבמאי גרנט ג'י מתעד את האופל

עינב שיף

4.3.2012 / 8:00

אחרי שתיעד את רדיוהד וחקר את ג'וי דיוויז'ן, הבמאי גרנט ג'י מנסה להבין גם את העצב של הסופר ו.ג זבאלד. ראיון לקראת בואו לישראל

יחסית לבמאי שעוסק בתיעוד ומחקר של מלנכוליה ועצב, גרנט ג'י דווקא נשמע מחויך. כנראה שזה האפקט שנובע מעיסוק ביוצרים וסיפורים מורכבים וקשים – אתה פשוט מחייך יותר. כך הוא התאושש מהסרט התיעודי הנפלא על רדיוהד, "Meating People is Easy", שתיעד את חוסר היכולת של הלהקה להתמודד עם הצלחתו העצומה של האלבום "OK Computer".

כך גם הוא התגבר על אהבת הילדות שלו לג'וי דיוויז'ן, בסרט תיעודי פנטסטי על סיפורה של הלהקה וסולנה שהתאבד, איאן קרטיס; וכך הוא גם הצליח לחקור בצורה נפלאה ומרגשת את הסופר הגרמני המנוח ו.ג זבאלד (Sebald), מהקולות ההומניסטים היפים והמרגשים של המאה ה-20, דרך הסרט "סבלנות: בעקבות זבאלד" שיוקרן בישראל בנוכחותו של ג'י מחר (שני) במדיטק חולון, באירוע של מכון שפילמן לצילום.

"אם אתה מסתכל על שלושת הנושאים האלו, אתה באמת רואה את הצד המלנכולי של האמנות", מסכים ג'י בראיון לוואלה! תרבות מביתו שבאנגליה. "בכנות שלא ניסיתי לחבר ביניהם. אני יודע שאת שלושתם אני אוהב ושעבורי, זהו תענוג גדול לעסוק בדמויות איקוניות שכאלה וגם שמתוך המלנכוליה תמיד צומחת תקווה. אתה חייב להסתכל על זה ככה".

למה בעצם?

"כי אחרת זה יהרוג אותך".

ג'י הוא במאי וצלם מוערך ביותר, שלצד יצירותיו התיעודיות גם ביים עשרות קליפים לאמנים כמו ניק קייב, סוויד, הגורילאז, קולדפליי בתחילת דרכם, בלר בסוף דרכם ועוד. הוא ליווה את סצנת הרוק האנגלית ביצירותיו ויצר לעצמו שם של במאי מקורי ומבריק, כפי שאפשר היה להבחין די בתחילת הדרך, עם הקליפ ל-"No Surprises" של רדיוהד. עם זאת, הסרט על זבאלד אינו דומה לשום דבר אחר שיצר, כפי שזבאלד עצמו לא דומה לסופרים אחרים.

ווינפריד גיאורג זבאלד נולד בגרמניה על סף סיום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1944. אביו שירת בצבא הנאצי, אך זבאלד התוודע לזוועות השואה בגיל העשרה המאוחר, דבר שהשפיע ואף שינה את האופן שבו הוא כותב. זבאלד למד ספרות ועקר למנצ'סטר כדי לקיים קריירה אקדמית, ניסה לשוב לגרמניה אך לא הצליח להשתקע בה. דרך הקריירה כמרצה לספרות פתח לעצמו גם מסלול של כתיבה ופרוזה, שהפכו אותו - עד למותו הטרגי, בגיל 57 בתאונת דרכים - לאחד הסופרים הגדולים של המאה ה-20.

"סבלנות" מנסה לפענח את דמותו של זבאלד דרך מסע ספציפי שתיעד זבאלד בספר "טבעות שבתאי" (שתורגם לעברית בהוצאת כתר); הסרט עצמו כולל מרואיינים המדברים על זבאלד, אך הם כמעט ואינם נראים. לעומת זאת, כמו ספריו של זבאלד, הסרט מעוטר תמונות נופים וצילומים ייחודיים, שהופך את שאלת תפקיד המקום הגיאוגרפי בנפש האדם למכרעת, בדיוק באופן בו זבאלד התייחס לנושא ב"טבעות שבתאי". "לא פחדתי שאנשים לא יבינו את הסרט", מספר ג'י. "ברגע שהבנתי שאני רוצה לעשות סרט על זבאלד, ההימור על הנוף נשמע לי הגיוני ואטרקטיבי. ידענו שאם נוסיף לכך אנשים קומוניקטיביים ונדבר לאינטלקטואלים, הסרט יהיה מרגש. מלבד זאת, מעריציו של זבאלד הם כל כך אדוקים, שהסרט היה עבורם מתנה".

וו.ג. זבאלד. Ulf Andersen, GettyImages
מגדולי הסופרים של המאה ה-20. זבאלד/GettyImages, Ulf Andersen

אחת השאלות ש"סבלנות" מנסה לפתור היא מדוע דווקא זבאלד; איך ספרים כמו "המהגרים", שעוסק בסיפורים של אנשים אבודים בצל טראומת השואה ו"אוסטרליץ", על אדם שחייו נמצאים בין מבנים ארכיטקטוניים, היסטוריה כתובה ובדיונית, הצליחו להסעיר קוראים רבים כל כך ממקומות שונים. התחושה היא שכשאתה קורא את זבאלד, אתה משלב אנציקלופדיה מדעית לחלוטין עם אדם שמסוגל לברוא עולמות ריאליסטיים ורגשיים להחריד, מנותקים וקרובים בו זמנית, החבר הכי טוב ואדם שלעולם לא תבין באותו הגוף.

"דמות המספר של זבאלד היא תמיד דמות שטובה מאוד בלהקשיב", מסביר ג'י. "זה כמו לגלות שיש גבר או אישה שבאמת מחבבים אותך, והגילוי הזה מרגש. חוץ מזה, משהו בטכניקת הכתיבה שלו מזכיר אור נקי – אתה קורא עמוד אחרי עמוד ובשלב מסוים מרגיש שנסחפת בחלום, שבו אין לך מושג איפה אתה נמצא ואיך הגעת לשם. אני חושב שהסיבה האחרונה והלא פחות חשובה היא שזבאלד לא מפחד להציג דרך ספריו את נקודות המגע עם העצב שלו. הרגישות שלו מעוררת סימפטיה".

בסרט אתה כמעט ולא נוגע באובססיית השואה שיש לזבאלד בספריו. כשתבוא לישראל, בוודאי תישאל על כך.

"כיוצר, הבנתי שאין לי את היכולת להתמודד עם השואה ועם תפיסת השואה של זבאלד. היו יוצרים שעסקו בשואה היטב, ואני משאיר את הבמה להם. אגב, כשהתלבטנו איזה סוג של סרט לעשות על זבאלד, ההחלטה להתמקד ב'טבעות שבתאי' נבעה, בין השאר, בגלל שהוא הספר שעוסק הכי פחות בשואה. הוא עוסק באדם ובחוסר האונים של העולם, בהרס סביבתי ובהרס אוכלוסיה, כלומר בטראומות שהשואה הכירה לעולם, אבל לא בשואה עצמה".

מה הדבר הכי חשוב שלמדת על זבאלד בעשיית הסרט?

"הו, זה החלק הכי נפלא: אני מרגיש היום, שמעבר לכך שעשיתי סרט על אמן שאהבתי, יצאתי ממנו בלי התחושה שאני יודע הכל ושלמעשה יש לי יותר שאלות עכשיו מאשר לפני כן. רק השיחות עם אנשים שראו את הסרט אודותיו פותחות עוד תיבות אוצר שלא גילית. בנוסף, הבנתי כמה קרוב אתה יכול להרגיש כלפי אדם שלא פגשת מעולם".

מה באמת היית אומר לו, לו הייתם נפגשים?

"תראה, זבאלד לא היה תומס פינצ'ון או סלינג'ר שהסתגרו והתחבאו; הוא לימד אלפי תלמידים לאורך שנים, שראו אותו ושמעו אותו. בנוסף, למדתי מפגישותיי עם רוק-סטארים: זה לא רעיון טוב לפגוש את הגיבורים שלך".

המשפט המנצח הזה של ג'י מספק את נקודת המעבר ההכרחית לרגע שבו כמעט כל במאי דוקומנטרי היה רוצה להיות נוכח בו: דקות אחרי שרדיוהד הופכים סופית לסנסציה של הניינטיז עם "OK Computer", חברת התקליטים שלהם פונה לג'י במטרה שיכין עליהם סרט. "ידעתי שזה הג'וב הטוב בעולם ושהם להקה שאני מאוד אוהב, שעומדת להיות ענקית", הוא משחזר. "אבל בסופו של דבר, העשייה של 'Meeting People is Easy' היתה תהליך מתסכל".

מדוע?

"קודם כל, החברה רצתה את הסרט, אבל לא באמת הלכה עם זה עוד הסוף, והיינו צריכים לעשות אותו ב-10 חלקים שונים ולבקש שוב ושוב עוד כסף. שנית, זה היה מסע פיזי מאוד קשה – ללהקה היו עובדי במה, אני נסחבתי 14 שעות ליפן עם ציוד כבד ועם ג'ט לג קבוע. שלישית, אין מה לעשות – רדיוהד היא להקה ביישנית, שרצתה לעשות את הסרט, אבל שום דבר מעניין לא קרה. הייתי ידידותי איתם, אבל חיכיתי שהם יקפצו מול המצלמה ויתחילו להזדיין או משהו".

נראה שהדבר הבולט ביותר בסרט על רדיוהד הוא התסכול שלהם מהמצב אליו הם נקלעו.

"הם ידעו שהמצב שהם נכנסו אליו הוא לא מה שהם רצו. כל מה שרדיוהד עשו מאז נובע מאותו תסכול – הם לא רצו להגיע למצב הזה הם רצו שלא יגידו להם מה לעשות, הם לא רוצים להיות מותשים כל הזמן, הם רצו את חיי המשפחה והנוחות".

מכאן שסביר להניח שאתה בין היחידים שלא הופתע שהם זנחו לגמרי את הגיטרות באלבום הבא, "Kid A".

"'קיד איי' באמת נשמע כמו ריאקציה לאותו תסכול, הם פשוט אמרו לעצמם 'בואו ניפטר מחמש השנים האחרונות. נתחיל מחדש".

הסיפור של ג'י עם אנשי ג'וי דיוויז'ן/ניו אורדר, היה מעט שונה: עליהם הוא גדל וכששמע שאיאן קרטיס התאבד, כטינאייג'ר, הוא חש כמו קרטיס, את צער העולם על כתפיו. אלא כשהוזמן לעשות את הסרט עליהם, הוא כבר ידע אז שהוא בעצם כלי משחק במלחמה בין חברי הלהקה לאלמנתו של קרטיס, דברה: "הסיבה בגללה הסרט נוצר היה הסרט 'Control', שאנטון קורבין התחיל לעבוד עליו על פי הסיפור של דברה", משחזר ג'י. "המפיק של הסרט אמר להם – אם אתם רוצים שישמעו את הצד שלכם בסיפור, זה הזמן".

הרבה רואים בסרט שלך וב-"Control" סרטים משלימים. איך אתה מרגיש ביחס אליו?

"כיוון שאני מכיר את המניע שלו ואת החד-צדדיות, לא היתה לי בעיה ליצור הפרדה. ייתכן שבקרב אנשים שלא יודעים את ההבדלים בין הגרסאות ישנה אולי בעיה. אגב, גם לדברה לא היה מושג מה קורבין עושה שם".

מה הצלחת ללמוד מהסרט הזה על איאן קרטיס, האיש שכתבו עליו כל כך הרבה ונדמה שאף אחד עדיין לא מבין את הסיפור במלואו.

"הדבר היחיד שהבנתי זה כמה גאון הוא היה בכתיבתו. רק ממבט על המילים שכתב באלבום הראשון, 'Unknown Pleasures', שהוא הרבה פחות פואטי מהשני, 'Closure' – הוא היה כותב עצום. הוא כתב ברמה של ג'ים מוריסון. הייתי עצוב כל כך כשהוא מת בזמן אמת, ואחרי הסרט הייתי אפילו עצוב יותר על הילד שעבר כל כך הרבה דברים וכל כך מהר, מת מבלי להבין כלום".

הסרט "סבלנות: בעקבות זבאלד" יוקרן מחר (שני) במדיטק חולון ב-18:00. הכניסה חופשית, אך מותנית בהרשמה מראש במייל tammy@thesip.org

30 למותו של איאן קרטיס - סיקור מיוחד בוואלה! תרבות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully