הנשים שמצעידות אחורה את מעמד האשה

באיזשהו שלב בחייה, כנראה שאביבית בר זוהר נתקלה בדמותה של ג'סיקה ראביט, והחליטה שזה מה שהיא רוצה להיות כשתהיה גדולה – קריקטורה מצוירת של עיניים גדולות ומעפעפות, קול לחששני ומעושה, חזה ארוז במחשופים נדיבים והנפות שיער ארוך במקום סימני פיסוק. לאביבית בר זוהר – זה ברור מאליו – יש את הזכות להיראות איך שהיא רק רוצה, אלא שנדמה שהיא ניתחה, שיפצה והדביקה עצמה לדעת בדיוק בגלל אותה קלישאה של "מה גברים רוצים באישה".

הקלישאה החיצונית הזו הולכת יד ביד עם עוד אפליקציות שנשים צריכות להיות – אישה צריכה לבשל לגבר שלה? אביבית אופה ומטגנת. אישה צריכה להיראות תמיד במיטבה? אביבית ישנה מאופרת ומודבקת ריסים. בתמורה היא דורשת שגברים יפרנסו אותה וימטירו עליה תכשיטים ומתנות. משהו כמו גרסה חיה של סטטוסים מ-1880. עדיין יש מי שיגידו שזו עסקת חליפין סבירה ומתבקשת – אבל אנחנו היינו מעדיפות שלא ישלמו לנו בנדוניה של ארגז מטבעות נוצצים, ושיניחו לנו להיות אנושיות.

אף אדם, זכר או נקבה, לא יכול להיכנס לראשה של אישה מוכה וגם לא להתיימר ולהבין מה היא עוברת. את הטראומה שחוותה ריהאנה, שלא רק שספגה חוויה פיזית ונפשית איומה אלא שהיא נעשתה לעיניהם ואוזניהם של מיליוני האנשים שמכירים אותה ואת כריס בראון האפס, איש לא יוכל להבין. מצד שני, ישנם דברים ברורים למדי: סליחה וכפרה הם דבר אחד, לגיטימציה היא דבר אחר. ריהאנה יכולה להגיד שהיא ממשיכה הלאה בחייה, לא נוטרת טינה, ווטאבר: לחזור ולשתף פעולה עם הנבלה? לתת לו לחגוג את הקאמבק שלו עם הכישרון שלך, זה שהוא עסק בלפרק? בלתי מובן ובלתי נתפס, ובעיקר - קשה לסלוח עליו.

רק כדי שלא יהיו אי הבנות לגבי העניין – גם מי שמגוננת באופן אוטומטי על כל אישה, על תקן "שחלה לשחלה תביע אומר", מדרדרת את מעמד הנשים. נשים במהותן אינה חיה פצועה שיש מיד להזדעק לעזרתה, ונשים שרוצות שוויון הזדמנויות ויחס זהה, ייהנו ויסבלו מאותן אמות מידה. יחד עם זאת, עירית לינור – בגלגולה הראשון מגשימת הפנטזיות הרומן-רומנטיות בצורת ספרים מתקתקים ומשועשעים כמו "שירת הסירנה", ומאוחר יותר מקנטרת סדרתית בתוכנית הרדיו שלה, היא לפעמים השופר הגרוע והצעקני שיש למיזוגניה.

לינור בחרה לכנות בתוכנית הרדיו שלה, סטודנטית שהתלוננה על הטרדה מינית, "זונה". כי "בלקסיקון שלי מי שמנהלת רומן עם המרצה שלה היא זונה". הלקסיקון של עירית לינור זקוק כבר כמה שנים לעדכון וניעור מסיבי, אבל גם אם נניח מונחונים בצד – למה בדיוק למי שבנתה עצמה על תקן האישה הדעתנית והעצמאית שאינה מפחדת להביע את דעתה דחוף להיות הסוכנת הכפולה של השוביניזם?

אחת הסיבות שלמוזיקה בעברית יש איזושהי משמעות, היא היכולת של מאזיניה להתחבר לטקסטים בשפת האם. אפרת גוש, שתמיד ניסתה לשווק פרפורמנס ואווירה יותר מאשר טקסטים, כנראה לא שמה לב שדווקא שם היא הסתבכה: גוש היא זו שתזיז את הראש לצד ימין או שמאל, לא משנה, אלופת הביטול העצמי ("ניסה ללמד אותי פוליטיקה, ניסיתי ללמד אותו את יד שמאל שלך"), זו שכל דמותה האמנותית משתקפת מהגבר שעומד מולה. יכול להיות שבחייה הפרטיים ישנה גוש אחרת, אבל במוזיקה, היכן שאנשים שומעים, גוש למעשה שלחה את הנשים עמוק למטבח.

מאז שהמציאה את הפרסונה המוכרת והמנופחת שלה, בעזרתו האדיבה של ד"ר קליין, אורית פוקס ניסתה לבנות את עצמה כסמל סקס. מהרימייק ל"אסקימו לימון", דרך ערוץ אגו ועד לצילומי לוח שנה אירוטיים, פוקס ניסתה לחרמן את הקהל הגברי ועל ידי כך לקבל אישור וחיזוק לזהותה כ"אשה שגברים מתים לזיין". אבל הפידבק הגברי היה ברובו המכריע משפיל ומבזה והיא הצטיירה כלא יותר מהגרסה האנושית של בובת מין מתנפחת. השיא היה כשניסיון ללקק נחש הסתיים בזה שהחיה המסכנה נשכה את אחד משתליה. הגרוטסקיות של פוקס לא נעשית בקטע אירוני ולא במובן של סקס אחר – היא זועקת "אני המימוש של הפנטזיות שלכם ולכן אתם חייבים לאהוב אותי". כך פוקס מבטלת את עצמה לחלוטין ועמק הסיליקון שלה הופך לעמק הבאכה של כולנו.


השתתפו בכתיבת הכתבה: לילך וולך, חן רוזנק ועינב שיף
יום האשה: יש צורך בדבר הזה בכלל? שתפו אותנו בפייסבוק