העיסוק בצה"ל בסיפורת העברית ובקולנוע הפך כבר מזמן למאוס, אבל מוכרחים להודות שעדיין תמיד יש לו מקום לאור המציאות המשתנה בחברה הישראלית. מילואים הם דוגמה טובה לכך. אמנם יש את התבניות הרגילות שבהן מככב, מצד אחד, השבוז שאין לו כוח ליפול פתאום על קרקע שהוא לא זוכר או לא מכיר, ומצד שני החייל הוותיק, זה שמגיע עם שק צ'יזבטים ויורה לכיוון כל מי שרוצה לשמוע שבשבילו החופשה מהאשה והילדים באה בתזמון מושלם; ועדיין, שנה בארץ יכולה להיות עולם ומלואו ומה שהכרת אתמול עשוי להתברר כזר ושונה לחלוטין היום.
ירון זלצמן, גיבורו של עמרי זיידנברג ב"המילואים האחרונים שלי", נקרא לשירות. הוא משתייך לסוג החיילים הראשון, אלה שלא מבינים איך פתאום תלשו אותם מהאזרחות והקפיצו אותם לגזרה הלוהטת. זלצמן הוא מורה לאזרחות בתיכון שנאלץ להתייצב למילואים במהלך שנת הלימודים, כשמעמדו המקצועי רופף וגם יחסיו עם בת זוגו זקוקים ליציבות. זלצמן מגיע לדרום, שם הוא נקלע לקרבות בין מתנחלים לחיילים, יהודים לערבים, שמאלנים לימנים, דתיים לחילוניים, פטריוטים ליורדים פוטנציאליים ואשכנזים למזרחים. בקיצור, כל החבילה בחוויה שאורכת פחות מחודש.
יש משהו מסקרן בבחירה של זיידנברג. למרות ריחה המתבקש של הבנאליות העולה מנושא הספר, מילואים בישראל של 2012 שונים ממילואים ב-1952 ואפילו מאלה של 2010. בימים שבהם יהודים קוראים לחיילי צה"ל "נאצים" ולא מהססים להתעמת עימם באופן פיזי, יש לספר כזה משקל חשוב. הבעיה היא שזיידנברג מנסה לצייר את מרירותה של המציאות הזו דווקא בנסיעה על הנתיב של הבנאליות עצמה ולא על ידי ניסיון למצוא דרכים עוקפות. "זהו ספר על הקלישאות החלולות של החברה הישראלית", נכתב בגב הרומן. ובכן, זהו לא ספר על קלישאות, זהו פשוט ספר עמוס בקלישאות. ומזה קשה קצת להוציא ערך מוסף.
הדמויות של זיידנברג סטריאוטיפיות, מוכרות וחד ממדיות כך שאינן מחדשות יותר מדי לקורא, אבל אפשר עדיין לתמרן אותן כדמויות משנה. הבעיה ב"המילואים האחרונים שלי" טמונה בדמות הראשית שהוא בחר לעצב. זלצמן הוא טיפוס צדקן, שמאלן קיצוני שנשלח על ידי מלאכי המעטפות החומות כדי להרגיז. הוא שב ומעלה את טיעוני חוסר ההומניות של צה"ל בפני כל מי שמוכן לשמוע, ובעיקר בפני מי שלא. בכך, הוא רק יוצר כלפיו אנטגוניזם. מילא זה, הוא עוד מנסה להבין למה. כאילו לא אכפת לו, הוא כאילו מורד, אבל זה מפרק אותו לגורמים. אפשר לטעון שבכך יצר זיידנברג דמות מורכבת שמגיעה כדי להעביר מסר בייסורים, אבל זהו חטא גדול לאמת. האמת היא שהוא פשוט שמאלן מהזן המעצבן, מאלה שיגידו בכל פאנל אפשרי שהיו מעדיפים כראש ממשלה את טיבי על ביבי דווקא בפני קהל מאזינים שמתנגד לעמדה הזו, רק כדי לחטוף מכות ולהגיד "אמרתי לכם". הוא תמיד צודק, הטיעונים שלו לעולם נעלים ומגמדים את הצד השני.
העניין הוא שכדי לשכנע את המשוכנעים לא צריך לעשות מילואים או לספר עליהם, וכדי להבהיר נקודה לאופוזיציונרים לא צריך להטיח בהם האשמות. "הדתיים הם כמו החלילן מהמלין, הם יטביעו את כולנו בנהר", אומר ירון לחברו משה, דתי לאומי שדווקא מקרין חום אנושי. זהו משפט עם אופי של סוף פסוק, של עמדה מוכוונת שאינה בת שינוי. לו היה זיידנברג מנסה ליצור תהליך של שינוי אצל גיבורו, מילא, אבל הוא לא. כך הופך כל טיעון שלו, גם את זה, לעמדה יצוקה בסלע ומפוגג כל מסר. לאחר מכן, באותו ויכוח, הוא שולף בפני משה גם טיעון פוליטי עבש ומעצבן במיוחד: "המפלצת הזאת שנקראת אדמת ארץ ישראל השלמה או הגדולה או איך שלא תרצה לקרוא לה בלעה אתכם. המאבק שלכם נגמר. אתה לא קיים". ניתן להרגיש את הלהט שבו כותב זיידנברג את הדברים, רק שהתחושה החזקה יותר היא של מ?חזו?ר טיעונים שנשמעים כאן כבר עשרות שנים ושום ערך מוסף מעבר לכך. כשמעלים נקודה רק כדי להבהיר את צדקת הדברים ועוד עושים זאת במשך 184 עמודים, אין סיכוי שהמסר יוטמע. בכך זיידנברג נכשל.
הפספוס הגדול בספר טמון דווקא בבחירה של המחבר להפוך את סיפור יחסיו של זלצמן עם זוגתו לעלילת המשנה. הדילמות שעולות שם בכל נקודת זמן, לפני השירות, במהלכו ואחריו, מרתקות. חלום שחלם עליה רגע לפני שהוא חוזר לחופשה קצרה מוציא שדים מהארון ומטלטל את שניהם במה שהופך להיות רגע השיא של הספר. רק שהשיא הזה לא נמשך זמן רב, משום שזלצמן חוזר למילואים ודואג לגדוע אותו מהר מהרצוי. לו היה זיידנברג הופך את הקערה ונותן יותר משקל וכבוד לזווית הרומנטית שהרי דווקא על יציאה למילואים בזמן שמערכת היחסים תלויה על בלימה נכתב פחות סביר שהיה יוצא לו ספר טוב יותר. די בטוח שגם קלישאתי פחות.
המילואים האחרונים שלי // עמרי זיידנברג, הוצאת צבעונים, 184 עמודים