אחד האפקטים החזקים של סדרת התעודה המופתית "האלבומים" ששודרה באחרונה היה הפוקוס המחודש לאיש מפתח בתור הזהב של הרוק הישראלי בתחילת שנות ה-90: כך, מצא את עצמו המפיק חיים שמש, מי שהיה שם כדי להחתים את איפה הילד ולאחר מכן את אביתר בנאי, שוב במרכז הבמה, מנסה להסביר מה הוא ראה שם שאחרים לא. התהודה היתה מידית: שמש, שכבר עבר לא מעט דברים מאז כולל תגליות חדשות (אפרת גוש, למשל) וניסוי הרפתקני וכושל עם חברת תקליטים משלו (סאנשיין רקורדס), מופצץ בטלפונים מאמנים שביקשו ממנו לנהל אותם.
אבל שמש כבר לא שם: המפיק הוותיק הסתכל על עצמו מהצד, ואמנם הוקסם מהמחווה ומהסדרה עצמה, אבל העדיף שלא לשקוע בנוסטלגיה: "זה לא עורר בי געגועים לתקופה שבה היינו צעירים ויפים", אומר שמש בראיון מיוחד לוואלה! תרבות אחרי לא מעט שנות שתיקה. "כן, סקרנו אותי כל מיני זוויות ונקודות שנצרכו למבחן הזמן, לרגעים זה היה מרגש והחזיר אותי למקומות אחרים. לא יכולתי ללמוד מזה הרבה, כי האמת שליוותה אותי אז מלווה אותי היום".
מהי אותה אמת, בעצם?
"אמת בעשייה, בדרך. להבין שיש דינמיקה שאי אפשר להתעלם ממנה, דינמיקה של מוזיקאי בהתפתחות שלו. זה משהו שצריך להתייחס אליו מאוד בערבון מוגבל. בתוך העניין בזמנו, הייתי בפוזיציה שהייתי חייב להיות שיפוטי. זזתי משם בשנים האחרונות. אני יותר מעניק את המטענים שלי ומנסה להעלות אותם על איזושהי דרך שהיא דרך של תשוקה ולא של טוב ולא טוב".
זו הסיבה שאתה כמעט ולא מנהל אמנים היום?
"בניהול אמנים יש שני מוקשים שאני בחרתי לא להיכנס אליהם יותר: מוקש אחד הוא העניין של האגו, שאתה צריך להתמודד איתו, והוא משהו מאוד מוחשי ומאוד אמורפי. המוקש השני הוא שמנהל הוא צינור להעברת כספים מהקהל ועד האמן וזה מייצר נקודות חיכוך ברמת אמון, ואני לא מסוגל לסבול את זה. אני לא יכול להיות במקום שאין בו אמון בסיסי. החשדות הזה הם עניין טבעי, בטח בתרחיש של הצלחה. הכסף שלו עובר הרבה ידיים וביניהם שלי ואני לא רוצה להגיע למצב שהוא בכלל יחשוב על זה שמשהו לא תקין קורה פה".
הרבה אמנים רצו שתעשה מהם איפה הילד.
"צירוף המילים 'תעשה ממני' דוחה אותי. אני מזהה אמנים כאלה בשניה ולא עובד איתם. התקשר אליי פעם בחור נחמד, בעלים של חברה ואמר תשמע, אני רוצה לעסוק במוזיקה יש לי מיליון שירים ואני זקוק להכוונה. ביקשתי ממנו שישלח את השירים והרגשתי שיש שם כישרון ויופי. שלחתי לו חוזה והוא החזיר לי בחזרה עם סעיף אחד נוסף אתה מתחייב לנצל את כל היכולות והקשרים שלך על מנת שהשירים שישוחררו ברדיו יצעדו במצעדים בין המקומות 1 ל-5. באותו רגע נפרדנו לשלום ולא נשארנו אפילו ידידים. אני לא מתעסק עם מי שמנסה לשקר את עצמו".
שמש, כמו שהוא אומר, במקום אחר בחייו, ולמעשה מחולק לשלושה. בגיל 52 הוא מצד אחד מפיק ויוזם פרויקטים, בכובע שני הוא בעל החברה "גולה" לשיווק תכנים ברשת ובפן שלישי הוא מייעץ ומלווה אמנים. פרויקט הדגל שלו בימים אלו הוא סדרת הופעות יוצאת דופן במרכז שטיינברג בחולון, שבה מופיעים אמנים כמו רמי פורטיס, אברהם טל, רוקפור (שיופיעו היום, חמישי, עם האורחת נינט טייב), שלומי שבן, ברי סחרוף ועוד. הפרויקט הזה מסביר בדיוק למה חיים שמש הוא חלק אינטגרלי מהמוזיקה הישראלית האיכותית: אדם שמצליח לשלב את המסחרי והאמנותי עם ניצוץ של תשוקה אמיתית, כזה שקשה להקהות באינטרסים ויריבויות. למרות החיכוך רב השנים שלו עם תעשייה מלאת אגו, שמש משתדל מאוד לא להיכנס לתאקלים ויריבויות, מה שמאפשר לו לגייס תמיד את מיטב הכוחות גם לפרויקט שנערך בחולון.
"בחולון יש אמת וכוונות טהורות, מקום להופעות עם הרבה קסם וגם שותפים ברמה הגבוהה ביותר כמו חנה הרצמן, מנכ"לית עיריית חולון ומנהלת המרכז, מעיין לינב, גיבורות תרבות אמיתיות בעיני", אומר שמש. "אני אוהב שהמוזיקה עומדת בפרונט של כל פרויקט וזה מה שקורה שם. הרבה אנשים מחולון לתל אביב, אבל הם רוצים שיבואו לבקר אצלם וזה מתחיל לקרות".
אתה פועל בתעשייה מאוד קשה ובעייתית, תעשייה שכמעט ואיבדה את התקווה שהיא תחדיר אמנות איכותית להמונים. קשה להאמין שאלבום כמו הבכורה של אביתר בנאי, למשל, ייעשה בתנאי המעבדה שסיפקת לו.
"היום המושג הזה, 'המונים', השתנה בצורה דרסטית. אני לא מאמין בלהיטים באמת. אני חושב שאם התפקיד שלי מול האמן זה לבנות לו קריירה, אז המושג להיט הוא ממילא משהו שאין לאף אחד שליטה עליו".
אתה חושב שהתעשייה הישראלית כיום בריאה? שהיא למדה את מה שהיה צריך מקריסת המודלים של העשור הקודם?
"זו תעשייה מאוד חולה שיודעת לפגוע בעצמה ולעשות נזק לעצמה בכל פעם מחדש, באופן כמעט מרהיב. חשוב לזכור שגם תעשיות מקבילות בעולם נמצאות בתהליכים דומים. הבעיה בישראל היא שאין משהו או מישהו שמאגד את האינטרסים של התעשייה. היו ניסיונות שלא צלחו ואנחנו עדיין בעידן של 'לי יש יותר גדול' ו'יהיה בסדר', במקום לייצר עוד מקורות הכנסה וכל שכן מורשת תרבותית. אבל הצורך בתעשייה הולך ופוחת. מבחינת סצנות מוזיקליות יש עושר מאוד גדול, יש הרבה מאוד כישרונות, הרבה מאוד מוזיקאים והרכבים כך שמצד אחד אנחנו מפסידים ומצד אחד אנחנו מרוויחים. מי שאוהב מוזיקה יודע איפה למצוא אותה".
ואיך אתה עדיין בתוך זה? למה בעצם אתה צריך את זה?
"כשאני מרגיש שאני עומד לגעת במרמור במקל, לא ביד עצמה אלא רק במקל, אז אני מבין מיד שמשהו לא בסדר אצלי. זה מקצוע שאין בו הבטחה לשום דבר. אם יש אויב לתעשייה הזו בכלל ולמוזיקאים בפרט ולמי שעוסק במוזיקת רוק, זה מרמור ותסכול, כי חדוות יצירה לא יכולה לבוא ממרמור ותסכול על זה שאין קבלה מהצד השני. גם לי היו תקופות של חטא היוהרה, ואני שמח מאוד שיצאתי מזה".
התקופה עליה מדבר שמש היא ימי חברת התקליטים שלו סאנשיין רקורדס. שמש עזב אז את הד ארצי אחרי עשר שנים בחברה, בה צבר מעמד שמסתכם במשפט שכל מוזיקאי רצה לשמוע: "חיים שמש שמע ואהב". עם הון עצמי בלבד שהורכב בחלקו הגדול מכספי הפיצויים של עזיבת הד ארצי, שמש הלך על כל הקופה: חברת תקליטים שעושה הכל ובה על פיו יישק דבר, שהוציאה אלבומי מופת כמו "מנועים שקטים" של אסף אמדורסקי, "נופל וקם" של שב"ק ס' ועוד. אבל זה לא הלך: זיופי הדיסקים בעידן שעוד לפני האינטרנט והניהול הבעייתי של שמש, כפי שהוא מודה בעצמו, הביאו לסגירת החברה, לא לפני שמיטב האמנים התגייסו למענה באירוע מרגש. אז, גם שמש הבין, שמשהו לא בסדר: "חטא היוהרה זה דבר נורא", הוא אומר. "זה לא דבר שכדאי לחוות אותו. מאז למדתי ששוב, יש עיקר ויש תפל. לא האצלתי מספיק סמכויות וגם הגב הכלכלי של הפרויקט היה בעייתי, כיוון שאני הייתי הגב הכלכלי, בעוד כל פרויקט מוזיקלי צריך מקור חזק יותר".
פחדת שאיבדת את הרגש?
"כן, בהחלט. אי אפשר לעבוד בפוזיציה שבוחרת לנהל קריירות של אמנים, כשאתה לא בטוח שהרגש שלך מפוקס. תנאי השוק כל כך השתנו, שבהכרח היו נקודות בזמן שאמרתי 'כן, התפקיד שלי לא משמעותי'. מהרגע שהבנתי את זה, שיניתי את העמדה שלי".
בעיניך, זה הפספוס הכי גדול שלך?
"כן. זה אחד המקרים הבודדים שאני מרשה לעצמי לומר שאם הייתי מחזיר גלגל לאחור הייתי עושה דברים אחרת. אבל חשוב לי לציין שיש לי המון גאווה וסיפוק מהתכנים שסאנשיין הביאה לאוויר העולם. זו החמצה מהולה בתחושת סיפוק".
כמי שראה את הרוק הישראלי במה שנחשב השיא שלו והיום, אתה חושב שרמת הכישרון כיום גבוהה או נמוכה יותר?
"תראה, אני לא בטוח שסשה ארגוב פחות איכותי מאביתר בנאי. מה ששונה היום לאו דווקא האמנים אלא אנחנו. אנחנו נמצאים בעידן של תרבות בליעה, להבדיל מתרבות לעיסה. השוני הוא בהרגלי הצריכה שלנו, והיכולת שלנו להכיל דברים מורכבים יותר. יש עושר מוזיקלי, יש סצנות ויש אמנים מוכשרים. פשוט צריך למצוא אותם".
יחסית לעבר, אמנים ישראלים מבינים מה קורה סביבם?
"לא בהכרח. אני אפילו ער לתופעה שאמנים נמצאים מאוד מאחור בחיבור לעולם החדש, הם הרבה יותר שמרנים ממה שאתה מדמיין. מבחינתם, כל העבודה נשענת על סינגלים שיצליחו ברדיו ואלבום שמקבל ביקורות טובות. יש להם את החלומות שלהם והם לא הגיעו לשלב שבו הם צריכים לחשוב מחוץ לקופסה. כל האמנים שאני עובד איתם לא מתקשרים אליי ביום רביעי בצהריים ולא מצפים ממני לטלפון אם הסינגל נכנס לגלגלצ".
שמש, כאמור, מצא כמה אמנים כאלו אפילו מחוץ לעידן הרוקסן. את אפרת גוש, למשל, אולי התגלית הגדולה ביותר שלו בעשור שעבר, הוא מצא כזמרת ליווי של יוני בלוך ובפרזנטציה של בלוך לחברת NMC הוא אמר לעורכת הדין של החברה שגם אותה הוא עומד להחתים, מה שהמשיך למערכת יחסים מורכבת גם בפן האישי. את היהודים, למשל, הביאה לו לא אחרת מטמירה ירדני, והוא הכניסם להד ארצי. הדרייב שלו, וזה בולט בפניו המיוחדות של מי שנולד בברזיל בכלל, הוא עדיין הרגע המכונן שבו מלודיה אחת מפילה אותך לרצפה. "אני עדיין מאמין במוזיקה". הוא אומר. "יש הרבה יותר אנשים שאוהבים מוזיקה ממה שהיו בתחילת שנות ה-90. מוזיקה זה משהו שהוא גדול מאתנו וחזק מאתנו".
יש אמנים שהיית רוצה לעבוד איתם ולא יצא לך?
"פורטיס, ברי סחרוף, שלום חנוך שעבדתי איתו פעם וזה היה תענוג ואני אשמח לעבוד איתו שוב. למשינה אני חושב שיש לי לא מעט מה לתרום. הייתי מאוד רוצה פעם לעבוד עם אמן מחו"ל, נגיד אנתוני מאנתוני והג'ונסונס, ביורק, טום ווייטס. מותר לחלום, לא?".
כל אירועי חולון LIVE בפייסבוק