איפה אלירז שדה בפרשת הבמבה-אולימפיאדה?
זה הרגיש כמו הפרשנות רבת החשיבות לגבי ההתקפה על תושבי הדרום, אבל זו היתה בסך הכל אינטרפרטציה אודות המאבק על הקמע של הספורטאים. כדגיגים שעטים על פירור לחם שהושלך למים, התנפלה הטלוויזיה שלנו על הפרשה מרגע פרסומה ועד שהסתיימה בקול ענות חלושה ביום שלישי בערב. כל אחת מהתכניות הביאה מטעמה מומחה כלכלי או עסקי שייתן את הזווית שלו על האבסורד ועזות המצח.
אבסורד שדווקא ספורטאים יסתובבו באולימפיאדה עם פרסומת למוצר מזון שבריאות ואתלטיות הן ממנו והלאה ועזות מצח שבאסם האמינו שבעזרת תרומה של מאה וחמישים אלף שקל לוועד האולימפי, זה באמת יקרה. "עוד לא ראינו דם" - צעקו התלמידים הכי ערסים בשכבה, והתוכניות השונות שבחרו שלא להפסיק לפמפם את הנושא המרגיז, היוו את הטריגר לתיקון הקשקוש הזה כשנודע שאסם נסוגה - פעם נוספת - מהניסיון לדחוף קמע בטעם רע אל האצטדיון האולימפי.
אבל בכל ההמולה ולמרות ההמיה שיצרה התקשורת סביב התינוק, ניתן היה לשמוע שקט אחד קטן, רועם ובלתי מוסבר, זהו שקט שלא התמלא על ידי קולו של האדם הכי מתקבל על הדעת לתת את זווית ראייתו גם בעניין הבהול הזה. הוא הרי נשלח לסקר את חזית הדרום מסיבות השמורות רק עם אלוהי השליטה בשידורים, אז מדוע לא הונחת אלירז שדה אל מרכז
הכוורת הסואנת הזו, כדי לשתף את הציבור בהרהורי ליבו גם בנושא הציבורילאומי הדחוף הזה? העם מחכה לתשובה.
אחי, אתה יורד איתי על קציפת מוח עגל? - שבוע האוכל ב-yes דוקו
בא לכם אולי מרק בירה וכמהין, סורבה בייקון מעושן וצדפות בציפוי שוקולד לקינוח? כי המנות של סופר שף פול ליברנדט שהוצגו בפסטיבל סרטי האוכל של yes דוקו הינן אוכל סוריאליסטי אמיתי. קשה היה השבוע לצופי הערוץ לשבת מול הטלוויזיה ולא לכרסם כל מה שהיה במזווה. שבועיים שלמים של סרטים דוקומנטרים שמגרים את בלוטות הרוק, וכל זאת ללא שימוש במונוסודיום גלוטומט. בסדרתיות מרשימה של נושאים מגוונים ועשירים לגבי כל סוגי המזון האפשריים, הוצג השפע, השפים, הסיפורים והאמת שמאחורי התעשייה הגדולה והמשביעה בעולם.
חשבתם שידעתם על מזון? סרטי האוכל שהוקרנו יגלו לכם משהו אחר. למשל, שהאוטו גלידה במתכונת שהכרתם הוא כאין וכאפס לעומת ה"וואן לובן" משאיות הגלידה והאוכל המודרניות שבחלקן תמצאו גם חנות בגדים בקומתן השנייה. או למשל שכשכתוב "טרי" במחלקת הדגים, זה לא אומר בהכרח שזהו בדיוק החודש האחרון שבו הדג נתפס בים. או יגלו לכם לדוגמא שאכילת עקרבים מחממת את הדם, לטאות מועילות לאון הנשי וסוסוני-ים טובים לכליות. וזה כי יוצרי הפרק "אהבה/תשוקה" חשפו גם את האמת של אכילת מגוון כזה של מזון במזרח, שם הוא נצרך כתרופה. שיהיה בתיאבון.
שאול מופז וציפי לבני משחקים בארגז החול - "מי נגד מי"
הבלחות פתיח השיר "עין הנמר", כפפות וצלצולי זירת אגרוף, גרפיקות רקע נוסח סאות' פארק ושירי רקע מצחיקים הצגת היחסים העכורים בין ח"כ ציפי לבני לח"כ שאול מופז לא יכולה היתה להיות מוצגת באור ראוי יותר בנלעגותו. כשנראה מופז מדבר כנגדה על שלא אפשרה לו להציג את תכניותיו בישיבת הסיעה, חזרה לבני על תגובתה אליו פעם אחר פעם : "נפלא... נפלא..." ודרדרה את מעמדה בקרב תומכיה. בחירת השיר הציני ברקע "נפלא פה" היתה בחירה ובכן, נפלאה- לתאר בהפוך על הפוך יחסים כל-כך לא תקינים בין מספר אחת למספר שתיים במפלגת "קדימה". לאחר קריינות מצוינת שסקרה בהקבלה את התבגרותם, התפתחותם והתברגותם של האישים הללו במערכת הפוליטית ועד שהפכו לניצים בתוך מפלגתם, בא בדיוק בזמן השיר "ברוגז על חבר". על פני קטעי ארכיון של לבני ומופז יחד, נתן השיר קול צלול למחשבה האילמת של הצופה לגבי התנהלותם: "כמו ילדים בגן השניים האלה, בחיי".
אבל רבים מהפרטים שנחשפו פשוט החווירו אל מול תמונותיה של לבני בתסרוקות מתקופות שונות. וזה היה: וואו. מקצוץ בוצ'ה ועד לערימת שיער מקורזל-באפלו, הוצגה לבני בתקופות עוד פחות זוהרות שלה מזו הנוכחית. ממופז חסכו תמונות מביכות מתקופות אחרות, אבל מאלה שהוצגו, ניכר היה שגם הוא לא היה הטווס של המשק. האווירה החצי רצינית והלעגנית של נושא בעל משקל משמעותי, לפחות העמידה את חברי הכנסת המדוברים בפינה מביכה מספיק. פינה כזו שצריכה לגרום לשניים להתחיל להביט על עצמם גם דרך נקודת מבטו של הציבור. במיוחד כל עוד הם מתכוונים להמשיך להשתולל בארגז החול והבוץ פוליטי.
"מרוששות" נוגעת במשבר הכלכלי - אבל נשארת רק בידור
"מרוששות" הוא סיטקום אמריקאי מצליח של CBS, שנכתב באווירה הפוסט טראומטית של המשבר הכלכלי העולמי. למקס ולקרוליין - שתי הבנות הממלצרות בדיינר בברוקלין, ניו-יורק יש מטרה: להרוויח מספיק כסף, על מנת לפתוח בעתיד עסק של קאפ-קייקס ולהסתדר. שתי היפות מככבות בסדרה החדשה אשר במוצ"ש ישודר אצלנו הפרק השני שלה, כאשר מקס עובדת בשתי עבודות על מנת להתקיים וקרוליין נחתה בברוקלין היישר מהאפר איסט-סייד אחרי שאביה איל ההון המושמץ תרם למשבר הכלכלי והתרושש.
הסדרה שנונה ומשעשעת, אך שונה מסיטקומים אחרים דווקא בנקודת המוצא הרצינית שלה, שמביאה את המעמד העליון, שהפסיד בתקופת המשבר נתח משמעותי מהונו, אל אותו המקום בו המעמד הבינוני נאבק על קיומו. דמויותיהן של מקס וקרוליין אמנם הורכבו מנוסחא כמעט נדושה - נערת הכפר מחד ונערת השדרה החמישית מאידך - אבל העולם בו הן מתקיימות נוגע יפה ובצורה ריאליסטית בתקופה המורבידית בחלומותינו המצטמקים. יש משהו מרענן בשתי הבנות המרוששות, אבל בסופו של עניין התוכנית היא לא יותר מאשר בידור ותכל'ס בידור קצת סתמי בנוף הטלוויזיה הישראלי.
"לונדון את קירשנבאום" בלט אגם האגודלים
הגבות הפעילות של יעקוב אילון כבר זכו להתייחסות של כוכב קולנוע. אבל כפות הידיים של לונדון וקירשנבאום בדברי הפתיחה שלהם מידי ערב, זה כבר סרט בתלת ממד. בדמיון נוסף לזקנים מהחבובות שידיהם מופעלות ברפטטיביות ע"י מפעיל בלתי נראה, נעות כפות ידיהם ואצבעותיהם של קירשנדון על השולחן שלפניהם. כפות הידיים משולבות לסירוגין וביחס ישיר לרכינתם קדימה ואחורה של השניים. ואז, כשאצבעותיהם משולבות אחת בשנייה, יוצאים אגודליהם של מי מהמנחים ברגע של מחול מקצועי. לונדון לא מתמיד בריקוד הדמיוני שבין שני אגודליו - לעתים הוא מניח כף יד אחת על רעותה, רוכן קדימה עם צד שמאל רגע שבעבור אגודליו משול לא פחות מאשר למנוחת הלוחם ומסיים את דבריו.
קירשנבאום לעומת זאת, מבצע אינטרוולים ספונטניים בין מופע האגודלים שלו לטובת יישור חוזר ונשנה של בלוק הנייר הצהוב הריק שמונח לפניו. תוך כדי נשיאת דבריו אל המצלמה - ורק במידה והוא יושב זקוף בכיסאו, שולח קירשנבאום יד ימינו קדימה, בודק באצבעו את קצהו העליון של בלוק הנייר וחוזר למצב אחד. יש משהו כל-כך מהפנט במחול האגודלים של לונדון וקירשנבאום שגורם לך לתהות איך צמד המנחים רוקדים באמת, והאם גם שם הם מיטיבים להשתמש בידיהם.
גם לכם יש הערות על טלוויזיה? שתפו אותנו בפייסבוק