באחד המונולוגים היפים והנוגעים ללב ביותר של פגי (אליזבת מוס), בפרק השלישי של העונה השלישית של "מד מן", לאחר שהתעקשה על זכותה לעשן מריחואנה יחד עם עמיתיה הגברים, פורצת איזו הארה שכביכול כל כולה אמת שלא מופרעת על ידי מגננות האגו והכבלים של החברה השוביניסטית. היא פונה אל המזכירה המבוגרת שלה ואומרת ברכות "יש לי משרד משלי. עם השם שלי על הדלת. ויש לי מזכירה זו את. ואני לא מפחדת מכל זה. אבל את פוחדת. אוי, אלוהים, את פוחדת. אל תדאגי לי. אני אזכה לעשות כל דבר שאת רוצה בשבילי, אני אהיה בסדר גמור. באמת".
דרמטית, זהו רגע נפלא. פגי פורצת עוד שער נעול בתהליך החניכה שלה, בתהליך ההתהוות שלה כאישה. היא כבר לא נערה, אפילו לא "נערה עובדת" כפי שמכונות הזעיר-פמיניסטיות עוד לפני שידעו שהן פמיניסטיות היא הופכת לאישה, בטוחה יותר ובשלה יותר ושלא מפחדת מכוחות העל שגילתה שיש לה. האיפשור של פרץ התודעה הזה דרך השחרור שמעניק לה הסם, שמתפקד כמו פעמים רבות בסרטים ובטלוויזיה כסם-אמת, הוא רגע מיפנה בהתייחסות של פגי לעצמה, ובהתייחסות שלנו אליה.
כל מי שאסף סימנים ועדויות תומכות לתאוריות הפמיניזם של "מד מן", טפח לעצמו אז על השכם בסיפוק הנה, "מד מן", שלכאורה קידשה את אסתטיקת השוביניזם של ארצות הברית בתחילת שנות השישים, חושפת את צבעיה האמיתיים, והיא למעשה סיפורו של סוף עידן שלטון הגבר ותחילתה של המהפכה הפמיניסטית. נכון שזה מורכב יותר וש"מד מן" אף פעם לא הסתכנה בחד משמעיות של האג'נדה שלה יוצרי "מד מן" יודעים טוב מזה, שאג'נדות חד משמעיות נועדו למאמרים בחוגי מגדר, ואמנות טובה עשויה מהחומרים החמקמקים, האפרפרים והלא חד ערכיים. אבל תחת כל זה, יש ארומה סמיכה של שביעות רצון עצמית, של מי שמשתייכים "לטובים".
"מד מן" אולי משתייכת לטובים (יותר), אבל היא סיפורו של האמריקאי הליברל, כפי שהוא אוהב לספר את עצמו, וזהו לאו דווקא הסיפור כולו. אם ארצות הברית היתה משובצת בשנות השישים בפגי אולסניות, והן היו מתרבות ביחס ישיר לאופן שבו מעגל העבודה האמריקאי קלט נשים לא היה היום בכלל דיון על פמיניזם נגד שוביניזם. דיון כזה היה מצחיק וארכאי ושייך למדינות עולם שלישי בלבד. לו הפגי אולסניות היו מנצחות, אז ביחס ישיר להתפלגות האוכלוסיה היו יותר פוליטיקאיות, נשיאות ונשים ראשי ממשלות מאשר זכרים.
לו הפגי אולסניות היו מנצחות מערכות השלטון היו נראות אחרת ולא רק בגלל הטיעון החבוט שנשים לא ממהרות לצאת למלחמות אלא כיוון שמערכת השיקולים הכללית הנשית היא שונה. לא בהכרח טובה יותר, אלא שונה. מערכת החקיקה היתה אחרת, מערכת האכיפה היתה אחרת; מערכות הביטחון, מירוצי ההתחמשות, הפורנוגרפיה, אחוזי הפשיעה, סוגי הפשיעה, החינוך כל אלו היו נראים אחרת.
אבל פגי אולסן לא ניצחה, היא היוצאת מן הכלל, הרוזה פרקס שמוכנה לשלם את המחיר עבור היותה סמל, והיא משלמת אותו טבין ותקילין ועדיין ממשיכה לשלם. היא ובנותיה, ובנות בנותיה. הג'ואניות ניצחו, הבטיות ניצחו מותר להן להתגרש כשהן לא מרוצות, מותר להן לומר "לא", מותר להן שלא להקטין עצמן כשיש גברים בסביבה. אבל הג'ואניות והבטיות אינן החומרים מהן עשויות נשיאות ומצביאות.
פגי אולסן, שלא כמו מרגרט תאצ'ר למשל, או גולדה מאיר, לא כרתה לעצמה שד כדי להיטיב את אשפת החיצים שאמזונות נושאות היא לא גברית, לא לסבית, לא א-מינית ולא כל הסידורים החברתיים שיצרנו לעצמנו כדי לתת שם לאחרות של קבוצת האחרים.
הניצחון של פגי אולסן שעוברת מהפך אבל מתעקשת להישאר פגי, הוא הניצחון הלוקאלי שמהדהד בשדרות מדיסון, ולא הגיע באמת הרחק ממנהטן אל דרום ארצות הברית למשל. ולכן, "מד מן" היא בעצם סדרה על פמיניזם מדומיין. כזה שהיה נחמד לו היה קורה, אבל לא באמת התרחש. זוהי מעשייה מחממת לב, כזו שהיא רפרנס לנינותיה המטאפוריות של פגי אולסן, כדי שאולי הן יוכלו לגחך כשמישהו, כל אדם, מכל מין, יחשוב לשלם להם פחות על עבודתן כיוון שאין להן את קול הבריטון של דון דרייפר.
"מד מן" חוזרת - סיקור מיוחד
"מד מן": כל מה שצריך לדעת לקראת עונה 5