האח הגדול: איפה סער שיינפיין כשצריך אותו

ראיתי אותו יורד במדרגות. יפה הבלורית והתואר. עיניו נוצצות, שפתיו בוערות מנשיקת הפרידה מסער, נשמתו זועקת אבל האם תקפנו בסוריה לכל הרוחות: ערן עזב את הבית.

צרחותיה המיוסרות של שרי המעולפת היו כאין וכאפס לעומת צרחותיי שלי. כי וישונסקי התחבב עליי לאיטו, עם הליכותיו הנעימות אך תקיפות, פיקסציית הדגלים המוזרה שלו, ההומור היבש והדקיק ונפשו העשויה מחייזר חלול שנרדם בפריזר. ומעל הכול – האחווה הגברית הרותחת שלו עם גוזלון, אויב שהפך אוהב כי ערן החליט שצריך "קודם כל להקשיב". כולנו יודעים למלמל את המוטו הזה מכיתה ג', אבל נדיר לפגוש אדם שבאמת עושה זאת בלי לאבד גרם של גבריות. ערן גילה לנו שאפשר לאהוב את המדינה בלי לצרוח על אף אחד.

והוא הלך. הדף ברגע האחרון את אביבית כדי לחבק את שרי, הותיר לדיירים צוואה אחרונה ("חשוב לשתות גם כשקר") ויצא לעשות מילואים בבאר שבע. בראיון ההדחה שלו הוא הותיר אותנו תוהים: מצד אחד, בפרק שעבר הוא הודיע שהוא לא הומו. מצד שני, בעקבות התכנית הוא הבין שהוא לא צריך לעשות מה שמצפים ממנו ומה שמקובל אלא רק מה שגורם לו אושר, ושמאז רגע השבירה בשירותים הוא מחפש דברים חדשים שימלאו את החור שנפער בו, מה שנשמע כמו מונולוג יציאה מהארון לכל דבר. שנכסוס את ציפורנינו בציפייה לבאות? כל עוד לא נשכח לשתות אחר כך, גם כשקר. שלום, חבר.

אה, וסופי הודחה.

סוף סוף הגיע רגע השיא של העונה. שני האויבים הגדולים ביותר, קותי וערן, בפיוס היסטורי. ראיתם אותם בחצי ויכוח על הספסל, פספסתם אותם ברגע של מבט טעון כשהלכתם להביא שתייה, הרצתם אותם קדימה במקס כשהם מלמלו זה לזה משהו מסתייג במקצת. ככל הנראה הם עדיין בכסאח, לא ממש עקבנו, אבל עכשיו מגיע הקתרזיס המיוחל. תשכחו מג'ייפגים של "אירנים, ווי לאב יו, לעולם לא נפציץ אתכם", השלום כבר כאן: קותי וערן מדברים.

חודש וחצי הם חיכו לרגע הזה. חודש וחצי הם לא התפייסו, מתוך מחשבה מוטעית שהמתח ביניהם מחולל אקשן כלשהו ביקום מקביל ושמתישהו תתפתח מזה עלילה. ועכשיו, שבועיים לפני הגמר, הם נאלצים להודות שלאף אחד לא אכפת מהריב הזה ומקפלים ציוד. "אני רוצה לסגור עניינים", נמנם קותי. "מה? אה כן, גם אני", התעורר ערן, וניצל את ההזדמנות כדי לשחזר במדויק את נאום ה"שנאתי אותך בהתחלה כי התנהגת חרא" שלו, רק הפעם עם הסתייגות מהמילה "קוף". לקותי זה מספיק, כי הוא גם ככה לא ממש מקשיב אבל איפשהו הוא קלט את המילים "אז אני מתנצל" וזה מספיק לו. השניים מתחבקים וערן חוזר לקפל כביסה. שיאי העונה נשברים.

עכשיו, כשרגע השיא של העונה מאחורינו, אפשר להתאכזב בנחת. אפילו סרטוני המשפחות של הדיירים, שנראו כמו ואריאציות מתות על הפתיח של "אלף", לא היו הדבר הכי משעמם בפרק. עצוב לראות את העונה שוקעת ככה: התחלה מסעירה, עם טירלוליאדת ברי וזיווה וקים, וסיום שאין בו אפילו רגע איקוני אחד. פרשיית סער שיינפיין הניעה אותי לפשפש מחדש בסרטונים של העונה השנייה, והם עוצרי נשימה. לקראת סוף העונה האוויר שם נצץ מרוב חשמל, ההצגה הכי טובה בעיר. ועכשיו כלום. זה קצת כמו להזמין בישיבת התקציב 23 הפתעות מתחלפות, ולקבל שקית קרח ומגש פיצה מפלסטיק שאמור להיות מצחיק. כבר היה עדיף להזמין עוד מרלבורו לייט.

תחשבו על זה, כשסער שיינפיין התמשמש עם איילה למרות הבולבולון שחיכתה לו בבית, הבית רעד והמסמסים התעלפו. ואילו כאן יאנה רוקדת לקותי על השכל חודשיים שלמים לפני שאנחנו מגלים שיש לה איזה עמית מסתורי ברקע. עכשיו נזכרתם לספר את הסיפור כמו שצריך? ולמה אתם רותמים את ערן לאלף מצולעים רומנטיים ורק כשהוא מודח צצה איזו נטלי משומקום? ככה בונים טלנובלה? "אה אגב, יש גם עמית ונטלי בסיפור, תריצו את הכתוביות". נדמה שמרוב שהתאבססו שם על הפקת "חייה ופועלה של אביבית: מיני סדרה בשלושים פרקים", נעלמה להם שאר העונה. או שד"ר רבינוביץ' צדק, ובלי ריספרדל שום דבר לא זז בתוכנית הזו, לכאורה.

"יש לו אח גבר שבגברים" (קותי, על אח של תמיר. הכי גבר)

"היית צריך לראות איזה גבר יפה הוא" (יאנה ממליחה לקותי את הפצע שבלב)

"יש לי רק חלום, לתת לך איזה לום" (קותי משורר סרנדה אופיינית ליאנה)

"לא מעניין אותנו מה מרגש את האח הגדול, עם כל הכבוד לאח הגדול" (תמיר תופס תחת)

"מה זה 'עץ החיים'?"
"סרט עצמאי של בראד פיט" (קותי חושף בטעות את זהותו האמיתית מאחורי מסכת הערס המעוך)

"אנשים חושבים: וואי, איזו תכנית מעניינת, רואים חצי שעה 'האח הגדול' ואומרים איזה מעניין" (סופי. לא, הם לא)

"זה פשוט כי קיבלת פחות קולות" (אסי מסביר לסופי למה היא יצאה ראשונה)

"קשה לי עם אלימות, במיוחד כשאין לי פה אקדח כדי לעשות משהו בקשר אליה" (ערן מחנך נגד אלימות)

האח הגדול: לכל הפוסטים בבלוג של רחלי רוטנר
האח הגדול: אהבתם את הפרק? ספרו לנו בפייסבוק