"משחקי הרעב" | דונלד סתרלנד בראיון בלעדי: "אריק שרון היה אידיוט"

ברגע שדונלד סתרלנד נכנס לחדר, היה ברור שזה לא הולך להיות ראיון רגיל. הרטייה שכיסתה במפתיע את עינו האחת, המבט המשונה שהשתקף מעינו השנייה והליכתו המוזרה. כל אלה בישרו כי השחקן הוותיק עומד לספק לי ולשאר העיתונאים שבאו לפגוש אותו בלוס אנג'לס מופע אימים, וזה אכן מה שקרה. במקום ראיון, התפתח לו מעין מונולוג ארוך של הכוכב, והוא נבנה בעיקר מרצפי משפטים שלא היו קשורים בהכרח זה לזה ולרוב גם לא לסיבה שלשמה נתכנסו – העיבוד הקולנועי של "משחקי הרעב", סדרת רבי-המכר של סוזן קולינס.

בסרט המדובר, שעולה היום לאקרנים בישראל, מגלם סתרלנד את דמותו של הנשיא סנואו – שליטה הערמומי של הדיסטופיה הטוטליטרית שבה מתרחשת עלילת "משחקי הרעב". מעריציה הצעירים של הפנטזיה הזו אולי יכירו אותו בעיקר כאבא של קיפר סתרלנד, הלוא הוא ג'ק באואר ב-"24", אבל מובן כי התפקיד הזה הוא חוליה נוספת בשרשרת ארוכת שנים של הופעות קולנועיות.

ימי התהילה של סתרלנד היו בין שנות השישים לשבעים, אז כיכב בסרטיהם של גדולי יוצרי התקופה –"מ.א.ש" של רוברט אלטמן, "קזנובה" של פדריקו פליני, "נערת הטלפון והבלש" של אלן ג'יי.פקולה ו"המבט" של ניקולס רוג. גם בשני העשורים שלאחר מכן לא חסרה לו עבודה, ובין השאר כיכב ב"אנשים פשוטים" (1981) של רוברט רדפורד ו"ג'יי.אף.קיי – תיק פתוח" (1991) של אוליבר סטון. בעשור האחרון עשה תפקיד נהדר כאבי הגיבורה בעיבוד החדש של "גאווה ודעה קדומה" (2005), ולאחרונה היתה לו הופעה קצרה אך משעשעת ביותר ב"איך להרוג את הבוס", זכר לתפקידיו בקומדיות "בית החיות" (1978) ו"סרט מטוגן" (1977). חוץ מזה, יש ברשותו אמי וגלובוס זהב על משחקו בסרט הטלוויזיה "האזרח איקס" (1995).

בקיצור, לפנינו אחד משחקני האופי הוותיקים והמוערכים בהוליווד. אחד שרק יאה להעניק לו את תפקיד הנשיא; דמות עתירת קלאסה וסמכותיות, שמפתיע לראותה מפזרת את תוכן הארנק שלה על השולחן מיד בתחילת הראיון. סתרלנד עושה זאת לאחר שבכניסתו לחדר הכריז "תיכף אדבר איתכם, אבל קודם אמצא מקום להניח בו את הנרתיק לגברים שאשתי קנתה לי. הוא כל כך נוח".

העיתונאית האוסטרלית שבצדי שאלה את השחקן מה מסתיר הנרתיק הכבד הזה, ובמקום לענות על כך בעל פה, הוא החליט לתת לדברים לדבר בעד עצמם ושפך אותם בפנינו. לאחר שכל אותם אייטמים עמדו לראווה, החל להצביע על כל אחד בנפרד ולהסביר במה מדובר.

"זה מכשירי השמיעה שלי. בזמן שצילמתי את 'נקודת מגע' עם דנזל וושינגטון, הגיעה הסצינה שצריכים להרוג אותי", הוא מספר. "בגלל שנגמר להם הזמן והיה כבר סוף היום, הם לא השתמשו באמצעי ההגנה הראויים, ובום! הלך לי עור התוף. הייתי חירש לגמרי לשלושה ימים, ומאז לא שמעתי טוב. בסוף, אשתי החליטה שהגיע הזמן לקנות לי מכשירי שמיעה. הנה, זה המפתח למוסך, וזאת הקבלה מארוחת הבוקר. זה הנרתיק של משקפי השמש. בכל מקרה, אשתי אמרה לי שאני לא בסדר, אז היא לקחה אותי לרופא. עשו לי מבדק ולפעמים שמעתי ולפעמים לא, אז החליטו להביא לי את זה. עכשיו אני שומע מצוין. בעצם, טוב יותר מאי פעם. אני שומע דברים שלא ידעתי שקיימים. אני כבר לא צועק. במשך שנתיים צעקתי כי לא שמעתי טוב, אבל עכשיו אני שומע מעולה תמיד. אני עדיין לא שם את האוזניות כי בינתיים אני שומע אתכם צלול בכל מקרה".

הנשיא הוא הדמות החשובה בעולם, אז האם מבחינתך לגלם אותו היא גולת כותרת של הקריירה?

"האם זו גולת הכותרת? לא, היו לי 150 כאלה. אבל אהבתי את התסריט של 'משחקי הרעב', אפילו בגרסה הראשונית שלו, שבה היה לדמות שלי תפקיד מזערי. אחר כך התסריטאי-במאי גרי רוס קיבל את בקשתי וכתב לי עוד סצינות. אבל בלי קשר, זה היה מבריק בעיני ורציתי להיות חלק מהפרויקט הזה. הוא שווה ערך מבחינתי ל'הקרב על אלג'יר' או ל'שבילי תהילה' של קובריק. זה משהו שיכול לשבות את הדמיון של הקהל ולהוביל אותו לפעילות פוליטית. עד הזמן האחרון אנשים עמדו מהצד, ועכשיו הם התחילו להיות מעורבים, כמו שרואים בדוגמאות של Occupy Wall-Street. הסרט הוא חלק מהגל האקטיבי ורציתי להיות חלק מהדבר הזה".

בגלל שלדמות שלך אין הרבה שורות בסרט, נראה שאתה שם דגש על הבעות פניה ועל שפת גופה, כדי לעצב דרך אלה את האישיות שלה.

"אני לא חושב על זה ככה. אני חושב רק על הדמות, לא סופר שורות. ב'ג'יי.אף.קיי' היתה לי סצינה אחת שצילמנו ביום אחד. התכוננתי לזה במשך שלושה-ארבעה חודשים. אני לא אוהב לשנן שורות, אני חושב שהמשחק שלך צריך להיות משהו אורגני. שאם מעירים אותך באמצע הלילה אז אתה מדבר כמו הדמות. אתם יודעים, מישהו שאל אותי למה אני לובש רטייה. אז אספר את הסיפור".

מה קרה?

"התפוצץ לי לפני שלושה ימים צינור דם. צילמנו סצינה שבה הדמות עוצרת את כל הרגשות שלה, והצינור פשוט התפוצץ. בסרט עצמו זה לא בעיה, אפשר עם המחשב לתקן את העין שלי, אבל אני עצמי צריך להרחיק אותה מאור. שאלתי את הרופא איך זה קרה, והוא אמר לי שזה בדרך כלל קורה כשיש לך עצירות ואתה עושה 'הווווווווווווווווווווווו'. אבל זה לא היה בגלל עצירות כמובן. בכל מקרה, סטיתי מהנושא, נחזור למה שדיברנו".

בנקודה הזו אנו מבינים כי סתרלנד מן הסתם לוקח כדורים בעקבות הפציעה הזו, ואולי אפשר להסביר את התנהגותו יוצאת הדופן בכך שהוא מסומם מהם לחלוטין. כך או כך, אין זמן רב לפתח את המחשבה הזו שכן הוא ממשיך בשטף דברו, וכמובן שבמקום לחזור לנושא רק סוטה ממנו עוד יותר.

"בעצם", הוא אומר, "אני רוצה לספר עוד סיפור. לפני שלושים שנה, בזמן הצילומים של 'חוד המחט', פגשתי דיילת יפהפייה על המטוס. זה היה בסקוטלנד, היא היתה סקוטית והיתה לה חצאית קטנה. חצאית קטנה-קטנה. ואז היא ניגשה אליי ואמרה לי 'אתה דונלד סתרלנד? אתה פחות מכוער מאשר בסרטים'. וגם, עוד משהו: באודישן הראשון שעשיתי, הייתי בטוח שעשיתי עבודה טובה. ובאמת, המפיק, הבמאי והתסריטאי התקשרו אליי יחד ואמרו לי דברים שלא האמנתי להם. סיפרו לי ששינו את התסריט בגלל שנתתי להם השראה וכדומה. ואז, המפיק אמר לי שלמרות כל זה, לא ילהקו אותי. הוא אמר לי שהם חשבו על הדמות כמישהי שאפשר להגיד עליה שהיא הבן של השכן, ואני לא נראה להם כמו מישהו שאי פעם גר ליד מישהו. כן, משחק זה מקצוע של דחייה. תראו, שאלו אותי איך אני כל פעם לוקח את הפנים שלי ועושה מהם דמות אחרת. אז אני חושב שכל פעם אני לוקח פיסה מה-DNA שלי ושם אותה על הדמות, ומשהו מתוכי נהיה הדמות. הוא אני, אבל רק חלק ממני. הוא הבן-דוד השלישי שלי".

אז יש בך משהו מהרשעות של הנשיא סנואו?

"הוא רשע? הוא רשע? לא? למה אתה אומר שהוא רשע? לא ידעתי שהוא רשע. אני לא חושב שהוא רשע. מעט מאוד אנשים מכריזים על עצמם כרשעים, אלא אם זה באמצע סקס. הוא לא רשע, הוא מנצל את ההזדמנויות".

בתור שחקן ותיק, האם שמחת שהסרט הזה לא נעשה בתלת-ממד? מה אתה חושב על התלת ממד?

"תלת ממד? אסור היה לעבור לצבע בכלל. בוא נחזור לשאלה הקודמת. סנואו הוא כמו קוריולנוס. אתם מכירים את הדמות הזו של שייקספיר? הוא מנהיג ולכן הוא צריך לקבל החלטות. הן לא בהכרח פופולריות, אבל הן הכרחיות כדי לשמר את המדינה. יש סצינה מבריקה בסרט שבה הוא מסביר זאת יפה. הרי בעולם של 'משחקי הרעב', המדינה אוספת כל שנה 24 בני נוער מרחבי המדינה, משליכה אותם להתחרות אחד בשני עד מוות לעיני כל האזרחים, ובסוף נותנת לאחד מהם לחיות. למה היא עושה את זה? למה היא נותנת לאחד מהם לחיות? למה לא להרוג את כולם? זה הרי יהיה מהיר יותר. התשובה היא שצריך לתת לאנשים תקווה! תקווה הרבה יותר חזקה מפחד. לנין הבין את זה, וככה שרד ושיגשג. תן לאנשים קצת תקווה ואתה שומר עליהם בכיסך. התקווה היא ניצוץ. רק אסור למנוע ממנו להפוך לאש. צריך לשלוט בזה".

אתה חושב שגם השלטונות בארצות הברית משתמשים כך בפחד ובתקווה?

"מה אתה חושב על הפוליטיקה באמריקה?"

מה אני חושב?

"כן. מאיפה אתה?"

מישראל.

"הא, יופי! ישראל, בוא נדבר. יש הרבה על מה לדבר. בוא נדבר על נתניהו, ועל אירן".

אני מניח שתגיד שהוא משתמש באירן כדי ליצור תקווה ופחד.

"בדיוק, זו דוגמה מצוינת. תגיד, יש עיתונאים שאתה מעריך בישראל?"

כן, כמובן.

"אבי?"

מי?

"אתה לא מעריך את אבי?"

אני לא מבין במי מדובר.

"יש בישראל עיתונאי מצוין בשם אבי. אני רק לא זוכר את שם המשפחה שלו. אני קורא אותו שנים. בכל מקרה, נחזור לעניין הקודם. ובכן, אני חושב שבזמן שסוזן קולינס כתבה את 'משחקי הרעב', ודאי היתה לה איזשהו אלגוריה בראש. אני לא בטוח כי לא דיברתי איתה. אבל למה בעצם לדבר איתה. למה לדבר על אלגוריות. תסתכלו בחוץ. כמה ילדים הולכים היום לישון בלי ארוחה חמה הערב? קר בחוץ. קר מאוד".

האם אתה שותף לתפיסה הפסימית שיש לקולינס לגבי העתיד?

"איזה עתיד?"

העתיד כפי שהוא מתואר בסרט.

"תסתכל כמה קר בחוץ. זה נותן לך רמז, לא? לאן אנחנו הולכים? הרסנו את העולם. אני הרסתי את העולם. הדור שלי. והכל בגלל רווח. הכל בגלל שרודפים אחרי רווח. זו האדמה שלנו. לא רצינו להרוס אותה, אבל נתנו לממשלות לעשות זאת. למה נתנו להן? הממשלה זה אנשים שאנו שוכרים ומשלמים להם כדי שיעשו לנו טוב. אבל הם נהיו הבוסים שלנו. הם חושבים רק על רווח ורק על רווח לטווח הקצר. הם הרסו הכל".

מה לגבי העתיד של הקולנוע? לגבי זה אתה אופטימי?

"אני אוהב ללכת לסרטים. ואם אתם מסתכלים על המכירות המוקדמות של הסרט הזה, המון אנשים אוהבים ללכת לסרטים. מה אתה חושב על העתיד של הקולנוע?"

מה אני חושב?

"כן".

עתיד מעולה.

"מאיפה אתה?"

מישראל, כאמור.

"לא, מאיפה בישראל?"

מתל אביב.

"הא, אני אוהב את תל אביב. הייתי שם ב-86, לפני האינתיפאדה של אריאל שרון האידיוט הזה. איך הוא נכנס לקרב תרנגולים עם ערפאת, ולבנון... זה היה אסון. אהבתי את מה שראיתי אז. הנהג שלי היה מצביע לי על דברים ואומר – 'אנחנו בנינו את זה'. זאת הפעם הראשונה שהייתי במדינה שבה האנשים עצמם בנו אותה. הפעם הראשונה שאמרו לי 'אנחנו בנינו', ולא 'הם בנו'. וכל פעם שהייתי עולה לחדר במלון, מישהו היה נכנס למעלית ומגיש לי תסריט ליד".

כן, זה נקרא חוצפה ישראלית.

"Hutzpa, כן".

בשעה שאני מציע לסתרלנד לבוא לבקר כאן שוב, הוא עונה - "כן, עבר זמן. אני צריך לבוא. יש עיתונאי שאני אוהב בישראל, אני קורא אותו שנים. אתה לא יודע למי אני מתכוון?"

לא, אני מצטער, הייתי מת לגלות את התשובה עכשיו עוד יותר ממך. אולי אם היית נותן לי עוד מידע עליו. אני חושב גם שיכול להיות ששיבשת את השם הפרטי שלו.

בנקודה זו מגיעה אשת יחסי הציבור לחדר כדי לקחת את סתרלנד לראיונות הנוספים שמצפים לו. במקום לקום מהכיסא ולבוא איתה, הוא ממשיך לשבת, ולחפש באייפון שלו במשך דקות ארוכות אחר שמו של אותו עיתונאי מהולל. "אבי, אבי.. אבי מה? אני קורא אותו שנים, באנגלית כמובן. אני אוהב אותו מאוד. אתה לא יודע במי מדובר? טוב, אני באמת צריך ללכת. בכל מקרה, אני אמצא את השם ואז אמצא דרך לשלוח לך אותו".

סתרלנד מעולם לא שלח לי את השם. בהמשך היום היה עליו להתייצב גם בפני ראיונות טלוויזיוניים. הוא לא הגיע אליהם.

"משחקי הרעב" - מתי ואיפה רואים?
”משחקי הרעב” - ראיון בלעדי עם לני קרביץ שסוגר חשבון עם תוכניות הריאליטי
"משחקי הרעב" - האם תצפו בו בקולנוע? ספרו לנו בפייסבוק