העובדה המחרידה הזו נדחקה מהזיכרון, אבל בשנות התשעים תוכנן להפיק פרק המשך של "מועדון ארוחת הבוקר", סרט הנעורים האולטימטיבי של האייטיז. הדבר לא הסתייע, ואף אחד לא הצר על כך הרי איש מחסידי הלהיט המקורי לא באמת רצה לראות כיצד מולי רינגוולד התבגרה.
"מועדון ארוחת הבוקר: האיחוד" נשאר במגירה בין השאר כיוון שבעבר המשכונים מסוג זה לא היו נפוצים. בימינו, לעומת זאת, הם כבר דבר מובן מאליו. בהתאם לכך, יחד עם ההפצה המחודשת של "טיטאניק", הגיע לאולמות בסוף השבוע האחרון "אמריקן פאי: האיחוד". זהו הפרק הקולנועי הרביעי בסדרה שהתחילה ב-1999. בתווך נעשו ארבעה סרטים שנשאו את השם "אמריקן פאי", אבל כולם הלכו ישירות למסך הקטן, ואף אחד מהם לא כינס יחדיו את כל הגיבורים המקוריים.
הפעם, לראשונה מזה כמעט עשור, אנחנו זוכים לפגישת מחזור מלאה ואמיתית על המסך הגדול: ג'ים ואבא שלו (ג'ייסון ביגס ויוג'ין לוי), סטיפלר ואמא שלו (שון וויליאם סקוט וג'ניפר קולידג'), ויקי, אוז, פינץ' (טארה ריד, כריס קליין ואדי קיי תומאס) וכל השאר. כולם שוב איתנו, רק שבמקרה זה הם כבר לא צעירים פוחזים אלא בשנות השלושים לחייהם, וזאת בדיוק הבעיה של הסרט.
הגיל הזה הולם קומדיות הרבה פחות מאשר ימי הנעורים. ככה זה כשהדאגה העיקרית שלך כבר אינה פרימת חזיות של בתולות אלא החלפת חיתולים של ילדך הראשון, ומצבך התודעתי מתחלף מ"כל החיים לפניי" ל"החיים זה לא מה שהבטיחו לי". בגלל זה "מועדון ארוחת הבוקר: האיחוד", לו חלילה היה רואה אור יום, היה מעורר אי-נעימות, וזו בדיוק התחושה שמייצר הסרט הזה.
אי-הנעימות נובעת גם מכך שהשחקנים המקוריים שבים לגלם את דמויותיהם, וכולם דומים לעצמם, ובכל זאת פחות יפים מכפי שהיו. המפגש הקולנועי עמם משול להיתקלות במי שהיה מלך הכיתה ברחוב או לדפדוף באלבום תמונות פייסבוקי של מי שהיתה מלכת השכבה. אנחנו מזהים את השחקנים בנקל ועדיין מפטירים: "איך הם השתנו!". זה לא נאמר בשמחה לאיד, אלא בעצב על עצמנו, כי אם הם דהו אז כנראה שזה קרה גם לנו.
לכן, היחידים שהיו יכולים לשאוב הנאה מלאה מן הסרט הם בני תשחורת, כאלה שלא מכירים את המקור ולכן מסוגלים להתייחס לפרק הזה כקומדיית פיפי-ציצי מן השורה, נטולת מטען כלשהו. אך גם אלה יתקשו להגיע לפורקן. זאת, כיוון שנוסף לתנאי הפתיחה הבעייתיים, רמת הביצוע כאן קלוקלת.
התסריטאים-במאים ג'ון הורביץ והיידן שלוסברג זכו להערכה רבה על עבודתם בפרק השני של "הרולד וקומר" ונכנסו לפרויקט הזה בהתלהבות רבה, כך שהיתה סיבה לטפח ציפיות סביב התוצר שלהם. אך למרבה האכזבה, הם מגישים מוצר לא מהודק ולא מלוטש באופן כמעט תמוה, שנדמה כי לא הושקעה בו טיפה של מאמץ או מחשבה, כאילו גם הוא נועד להקרנה טלוויזיונית בלבד.
מעבר לכל החסרונות המובנים של הסרט, הוא פשוט לא מצחיק. הורביץ ושלוסברג משתמשים כאן באירועים סביב מפגש המחזור בתיכון של הגיבורים כדי לייצר רצף בדיחות קרש, חלקן מביכות. הרגעים שבהם סטיפלר מגלה את תופעות הלוואי של הענקת מין אורלי לבהמה ואמו מעניקה עינוג שכזה בבית הקולנוע לאביו של ג'ים, למשל, יגרמו לכם להצטער שצלחתם בשלום את באג המילניום.
ובכל זאת, ל"אמריקן פאי: האיחוד" יש ערך מסוים. באופן כללי הוא לא מצחיק ובאופן עקרוני הוא לא נעים, אך יש בו מידה של חן ושל רגש.
החינניות שלו נובעת בעיקר מהרגעים שבהם הוא משתעשע בנוסטלגיה ועומד על ההבדלים בין כאן ועכשיו. מעורר חיוך, למשל, לראות כי השטיקים של סטיפלר נפגעו בשל כניסת הסלולר לעולמנו. קשה גם שלא לחייך לעומת אזכור ההרכב הנשכח צ'אמבוומבה באחד מן הדיאלוגים, או בשעה שמתנגנים צלילי להיט הניינטיז הנשכח עוד יותר "Closing Time". חבל שהסרט לא שם דגש גדול יותר על ההיבט הנוסטלגי הזה. לו הציג הפסקול פלייליסט עשיר של מנגינות מן התקופה ההיא, היה בכוחו ליצור אווירה של מסיבת כיתה ולרכך במעט את הגלולה המרה.
הרגש מתעורר במהלך הצפייה כיוון שמתקיימת בסרט התאמה נדירה בין השחקנים לדמויות שלהם. כל הגיבורים כאן אינם מרוצים מהדרך שבה התפתחו חייהם, והדבר נכון גם לגבי מי שמגלמים אותם. איש מהם לא הצליח למנף את הצלחת "אמריקן פאי", בדיוק כשם שאיש מכוכבי "מועדון ארוחת הבוקר" לא הגשים לאחר מכן את התקוות שתלו בו. ככה זה.
זוכרים שפעם וודי אלן ניסה להציב את ג'ייסון ביגס כאלטר-אגו שלו? שטארה ריד היתה אחת הבלונדיניות הלוהטות בתעשייה, וכריס קליין ושון ויליאם סקוט נחשבו מן הגברברים החמים בה? הם זוכרים. הדבר ניכר בעיניהם, המשדרות כי לא קל להם לבוא לפגישת מחזור שבה לבטח יגידו עליהם כי הם כבר לא מה שהיו פעם.
לא צריך להיות כוכבים הוליוודיים כדי להזדהות עם התחושה הזו. אירועי איחוד של כיתת התיכון נוטים לערער את העצבים של כולם, גם אלה שהצליחו בחיים או סתם שמחים בחלקם. לכן, המעקב אחר ההתנהלות של הדמויות כאן נוגע בנימי הלב, מה עוד שהיא כל כך אותנטית ואמינה.
יותר מכל, הלב נצבט בדקות האחרונות של הסרט. גיבוריו מתיישרים אז לפי התכתיב ההוליוודי העכשווי, שמחייב לסיים כל סרט במשפט המשאיר פתח לפרק המשך ורומזים כי אולי ייפגשו שוב בקרוב. מן האדישות שבה הם אומרים זאת, ברור כי אינם מאמינים בסיכויי ההיתכנות של פרויקט שכזה וגם לא ממש רוצים בו.
"אמריקן פאי: לוקחים משכנתא"/"אמריקן פאי: כשהילדים הולכים לקולג'"/ "אמריקן פאי: האלמנים העליזים" אולי יאפשרו למחלקות הפיתוח בהוליווד להימנע מלאמץ את מוחם בקונספטים מקוריים, אבל עתה כבר ברור כי עוגמת הנפש שיסבו לכל המעורבים בעניין לא שווה את זה. מן העוגה הזו כבר לא נותרו פרוסות. ביי ביי, אמריקן פאי.
מיוחד לפסח: פרויקט הניינטיז של וואלה! תרבות
"אמריקן פאי: האיחוד" - איפה ומתי רואים?
"אמריקן פאי: האיחוד" - ראיתם? ספרו לנו מה דעתכם בפייסבוק?