אחרי כמה חודשים בלתי אפשריים, סוף סוף פונו המחסומים, הדחפורים ושקי החול מרחוב שינקין בתל אביב והחלק הראשון של השיפוץ בו הסתיים. סביר להניח שבעלי החנויות והאדם הממוצע יגידו רק דברים טובים על העבודה שנעשתה בחסות העירייה של רון חולדאי. כביש האספלט הוחלף בלבנים משתלבות בגוון אפור שמקנות לרחוב תחושה של מדרחוב. המדרכות המתפוררות שופצו ונוקו מהפרעות וכעת הן רחבות ופתוחות לקבל את אלפי המבקרים של שישי בצהריים. מקומות החניה בדופן הצפונית של הרחוב בוטלו ובמקומם הותקן שביל אופניים שהנסיעה בו מכיוון רוטשילד לעבר אלנבי היא בגדר חלום רטוב של כל רוכב.
אין ספק כי מבחינה פונקציונלית יש רק חדשות טובות. המתכננים באמת שמו לב לפרטים הקטנים ביותר וכך למשל הגדילו לצייד את שביל האופניים ברמפות קטנות בצמתים כך שהנסיעה בשביל חלקה לחלוטין. החדשות הרעות הן שאדריכלות לא נועדה להיות רק פונקציונלית, ומכל היבט עיצובי אחר השיפוץ של שינקין הוא בגדר פספוס.
ממבט קצר על המדרכות, הספסלים ומנורות הרחוב יתחוור לכם כי הם נראים מוכרים. איך זה? בגלל שהם זהים לאלו שנעשה בהם שימוש בשיפוץ המוצלח של רחוב אבן גבירול. ואם זה עובד טוב באבן גבירול, אפשר להעתיק אותם גם לרחוב שינקין. אז זהו, שלא ממש. דין אבן גבירול הוא לא כדין שינקין. הם שונים לחלוטין.
אבן גבירול הוא ציר תנועה עירוני ראשי, כמעט מטרופוליני. הוא רחב ומהיר. הבניינים בו בני ארבע ושש קומות. יש בו מגדלים, יש בו כיכר ענקית. בניין העירייה ממוקם במרכזו. הוא רחוב של עסקים, של מכוניות ואוטובוסים. של אנשים שהולכים מהר. של מצעדים, פסטיבלים והפגנות. השיפוץ של אבן גבירול הפך אותו לממלכתי יותר במובן הטוב של המילה. אבל שינקין הוא קטן ואינטימי יחסית, על אף מרכזיותו. הוא רחוב של שוטטות. של קניות. הבניינים בו נמוכים יותר. הרחוב צר יותר. ומרוב חשש להיתקע בו בפקקים בשנים האחרונות מכוניות כמעט ולא נוסעות בו.
יש שמצדדים בהאחדה של המרחב העירוני. אפשר לטעון בקלות שעיר צריכה לשאוף לזהות מרחבית אחידה. שברגע שאדם מגיע לעיר הוא יזהה אותה בזכות העיצוב העירוני שלה. אבל יש גם משהו מעט טוטליטרי בביטול הזהות הייחודית של כל רחוב ורחוב. זו כבר לא דמוקרטיה עיצובית, אלא אחידות משמימה. אהבתם את מה שהעירייה עשתה באבן גבירול? נעשה בדיוק אותו דבר גם בשינקין כדי שלא תתבלבלו חלילה ותחשבו לרגע שמישהו אחר מלבד רון חולדאי אחראי על המרחב הציבורי.
במובנים רבים שינקין מזכיר את מדרחוב קרנבי בלונדון. שניהם רחובות קטנים יחסית הנמצאים במרחק יריקה מהרחובות הראשיים ביותר של העיר (קרנבי מאוקספורד ושינקין מקינג ג'ורג', אלנבי ואחד העם). שניהם רחובות של שוטטות עם אוריינטציה ברורה לאופנה ובוטיקים. קרנבי הוא מדרחוב, שינקין מרגיש כך לפעמים. קרנבי לא נראה כמו אוקספורד.
האם זה היה נורא כל כך אם הלבנים המשתלבות החדשות בשינקין היו בגוון אדום? או צהוב? או ירוק? ולמה הספסלים ברחוב הקטן הם אותם ספסלים בני מושב אחד כמו באבן גבירול ולא ספסלים רחבים שמאפשרים לכמה אנשים לשבת זה לצד זה?
אין ספק, שינקין היה זקוק נואשות לשיפוץ הזה. הוא היה רחוב מוזנח, עמוס ומתפורר. יחד עם זאת, הבלאגן שהיה ברחוב הקנה לו ממד מפתיע; לא היית יכול לראות בדיוק מה קורה 20 מטר לפניך. הצפיפות על המדרכות שנבעה משנים של הזנחה היתה חיובית מהבחינה הזו שהיא נתנה הרגשה של רחוב שמשהו קורה בו. ערוגות הבטון שהיו פזורות על המדרכה היו אולי מטרד להולכי הרגל אבל הן סיפקו מקום ישיבה נחוץ ואלמנט הסתרה שהתחשק לבדוק מה קורה מעברו השני.
ועכשיו? במחי שיפוץ חסר אחריות אחד כל החן של הרחוב נעלם והוא הפך למרחב אחיד מדי, פתוח מדי, חשוף מדי. לא ייתכן שחולדאי ואנשיו לא חשבו על דרך ביניים. לא ייתכן שאי אפשר היה לשפץ את הרחוב, לשפר את התשתיות, לרווח את המדרכות ועדיין לשמור על אותה תחושה. לפי השלטים הפזורים ברחוב השיפוץ עתיד להסתיים באופן סופי בעוד שנה ועצים חדשים אמורים להישתל על המדרכות. אפשר רק לקוות שהעצים יהיו גדולים מספיק בשביל להחזיר לרחוב מעט מהקסם שאבד לו.
מה אתם חושבים על השיפוץ של רחוב שינקין? ספרו לנו בפייסבוק