הקולקטיב ביומן מסע מסיבוב ההופעות בארה"ב

כמו במשחק בלתי נגמר של בייסבול, מוול-מארט ועד וול-סטריט, אצל הדוד סם הכל מסתכם במספרים, ולכן: המסע הקולקטיבי חצה 8 מדינות וסך כולל של 2,871 מיילים (4,620 ק"מ בקירוב, שזה פחות או יותר נסיעה מהסטודיו שלנו ליד בלומפילד עד טהרן ובחזרה, בהנחה ואין בעיות באף מעבר גבול).

הופענו 21 פעמים, ממוצע של 0.9 הופעות פר יום, בסך כולל של 975 דקות נגינה ובערך 243 שירים שנוגנו, לא כולל הדרנים או פעמים בהן הורגש בקבוצה כי יש לזרום עוד קצת עם הסולו הזה. לצורך סיבוב ההופעות הבאנו עמנו מהארץ 13 כלי נגינה שונים, שזה רק 60% מהארסנל הקבוע. במהלך המסע, נרכשו כ-16 כלי נגינה חדשים לבית הקולקטיב, כאשר על 7 מהם עוד לא למדנו בדיוק לנגן, אבל אנחנו ממש נהנים מהם בכל זאת. בטיסה טרנס-אטלנטית מותר על פי הנוהג להעלות 2 פריטים למטוס (חבר קולקטיב ממוצע יכול עם חיוך לזכות בליבן והעלמת עיניהן של לפחות 2 דיילות).

ביום נתון, לא כולל שיחות שלאחר הופעה, ניגשו אלינו 22 פעם לשאול מאיפה אנחנו. לשמע התשובה, ציינו 5% מהאנשים שגם ישו היה מישראל, 13% מהאנשים סיפרו לנו על מכר ישראלי ו/או יהודי שלהם (במיוחד אם הם עצמם ישראלים ו/או יהודים), 17% שאלו באיזה מדינה זה ישראל, ו-51% רצו לדעת אם אנחנו מתכוונים להפציץ את איראן/ביקשו שלא נפציץ את איראן/הבטיחו לנו גב אם נפציץ את איראן.

עכשיו, מה הקטע עם אמריקה, כן? אין שם ציניות. כלום, אפילו לא טיפה. נשבעים לכם. אתה הולך לתומך ברחוב, ומישהו פתאום מחייך ומתחיל לדבר איתך, ככה סתם, מסקרנות ואהבת אדם. נשבעים לכם. כי זה הקטע באמריקה, כן? הוא שואל אותך אם אתה 'אין-א-בנד', אתה אומר לו שוואלה כן אתה 'אין-א-בנד', נותן לו פלייאר, אומר לו 'בוא להופעה', והוא – לא ממצמץ. אומר לך 'סבבה', ובא. אחר כך אומר 'וואלה אהבתי אני בא מחר עם כל החברים שלי', ו-וואלה מחר בא עם כל החברים שלו, וגם הם באים ואומרים 'וואלה אהבנו מחר אנחנו באים עם כל החברים שלנו', ו-וואלה מחר אחרי זה באים עם כל החברים שלהם, וככה עד אין סוף, כמו טור הנדסי. עכשיו שתבינו, זה בדיוק-בדיוק המהות של הקפיטליזם.

שמנוני ומטוגן, הכל יבוא ככה, לא משנה מה תעשה ולא משנה לאן תלך – אם לג'אנק-פוד, לדיינר, ארוחה ביתית או סנדוויץ' קטן. עליך לקבל את זה, להשלים עם העניין. ברצועת התנ"ך הכל מטוגן, ולא רק האוכל, אלא גם הלוגיקה ואפילו הזמן.

הקארמה הקולקטיבית הינה יצור מסוכן, ולא משנה היכן - אם זה מסעדה טובה או מלון עם מזרון מפנק וסלחן, תמיד תהיה לך רק שעה להתקלח ולצאת, ורק חמש דקות לבקש שיכינו משהו מהיר לקחת בטייק אוואי לואן. ומהר מאוד תגלה שהסתגלת, וגם אתה בדיוק כמוהם, תמיד היית מטוגן. והנגינה שלך נעשית פריכה מאי-פעם, ואפילו הקפה האמריקאי בטעם גרביים נעשה לך מובן.

עכשיו, מה הקטע עם אמריקה, כן? אתה לא רואה את הסוף של זה, אפילו לא טיפה. נשבע לכם. תופיע, תיסע, תופיע, תיסע, תופיע, תיסע, תעצור לשתות קפה גרביים, תיסע, תופיע, תיסע, תופיע, תיסע... ככה לא נגמר. נשבע לכם. כי זה הקטע, כן? אתה מופיע בעיר, מסיים את העיר, הולך למקום אחר בקאונטי, מסיים את הקאונטי, הולך למקום אחר בסטייט, מסיים את הסטייט, הולך לסטייט אחרת בכלל, וככה עד אינסוף, כמו טור הנדסי. עכשיו שתבינו, זה בדיוק-בדיוק המהות של הקפיטליזם.

או, ובכן, כמאמר המקומיים, נאו יו אר טאלקינג. אין דרך לאמוד את זה, את כל זה, באופן שיהיה ניתן להכלה. מעיר לעיר, מנהר אחד לנהר אחר, אתה רק מספיק לטעום קצת והקצת הזה כל כך מקיף, וקאנטרי מתחלף ברוק אנד רול, מתחלף בניו-פולק-אמריקנה-בננה, מתחלף בג'אז, מתחלף בבלוז, ופה הקהל כולו קאובויז ושם עולות לבמה ילדות חמודות ממקהלת גוספל ותופסות טמבורין. הנה הפסנתר של אלביס ושם הצומת של רוברט ג'ונסון, ולפתע חנות עם ציוד אנלוגי רק מהשנים 70'-75', ובאמצע איזה חור בשום מקום מחסן בלתי נגמר של ציוד וינטג' של תופים. ככה זה, רק כי זה אפשרי.

והכל נתקל בך באופן כל כך טבעי, ואך לפני שנייה זה בסך הכל היה באייפוד שלך, ועכשיו אתם באוסטין מתווכחים אם לקפוץ להופעה של פיונה אפל או ללכת לסט סודי של טאליב קוואלי, מתבאסים יחד עם אנדרו בירד על הסאונד או חולקים אותה בימת תיאטרון עם בראד מלדהאו. ואז יש את הלהקות מה-קוראים-אותן-קולגות, שהן בדרכים שלהן, ולרגע אחד אתם מצטלבים. חולקים במה עם Wung-Fu סנסציית הפופ הטייוואנית מול מאות ילדים טייוואנים צווחניים, מתפקדים כלהקת הליווי של דדי-ריץ' באמצע ג'יוק-ג'וינט הזוי במיסיסיפי, משתכרים עד כלות חושים עם Futurebirds בג'ורג'יה כי הם המקומיים ועל פי הנוהג הם מזמינים, ובאמצע פסטיבל SXSW, אחרי שאיכשהו בארץ אף פעם לא פגשתם אותם פנים מול פנים, אתה מוצא את עצמך אומר 'תודה רבה, אחרינו היהודים' (כן-כן, היהודים-היהודים, זה-לא-קל-בטח-בשבילי-היהודים, ככה פתאום, באמצע טקסס).

עכשיו, מה הקטע עם אמריקה, כן? הים הוא לא אותו הים, אפילו לא טיפה. נשבעים לכם. זה הכה בנו לראשונה רק שאחרי שלושה שבועות של טור, שהגענו לים לזריחה, ומה פתאום אנחנו בים והשמש זורחת במקום לשקוע? כי זה הקטע באמריקה, כן? זה בכלל לא ים, זה אוקיינוס. הכל שונה לגמרי, השמש, הכיוון, אפילו המדוזות, הן קטנות כאלה אדומות, מסודרות, לא מג'ייף כמו בים תיכון. ולא רק זה, גם יש להם מישהו שם שבא בבוקר ואוסף את המדוזות שלא ידרכו עליהן ולא יתקעו בהן מקלות של ארטיק. ואז באים אנשים ואומרים, וואלה נקי פה, בוא נעבור לכאן, ואז מדוזות באות ואומרות, וואלה יש אקשן בוא נלך לשם, ואז יש אנשים שמשלמים להם לבוא לנקות מדוזות, ויש מעגל פרנסה כזה, כמו טור הנדסי. עכשיו שתבינו, זה בדיוק-בדיוק מהות הקפיטליזם.

ה"פטיש" הקולקטיבי לאסוף כל פריט תיעודי על מסעותינו הוא בהחלט רחב היקף, וזה כיף להגיע למקום חדש ולראות תמונה בעיתון המקומי, פוסטרים מחוץ לבר או ביקורת הופעה באינטרנט. אבל אין כמו התחושה הרגעית והמפעימה של לראות את האותיות השחורות הללו על רקע הניאון הלבן. זה כה מרגש, וקלאסי, וכל כך אמריקאי שאתה לא מסוגל אפילו לתת דעתך על כך שזה בטח מיוצר בכלל בסין, ואתה רק עומד שם מחוץ לתיאטרון, מגניב עוד כמה דקות בהייה על חשבון הסאונדצ'ק. ושעות אחר כך, שהציוד כבר מקופל בואן, והלהקה ההיא מג'ורג'יה כבר הספיקה לשכר אותך, אתה חוזר לשם בחשאי, מתבונן בבחור על סולם מפרק את האותיות שלך לתוך דלי ותולה את אלו של המופע הבא, ובלב יש לך צביטה כה עוקצנית וכה מתוקה, על משהו שהסתיים והיה נפלא.