מ"אחלה חמודה" ועד "מריומה יומה": שירי הטייק-אוף על מוזיקה מזרחית

השיר "אחלה חמודה" של בני בשן לוהט ברדיו הישראלי כבר לא מעט זמן, ולא ב?כדי; הוא הרי שיר שמח, כתוב מצחיק וטוב, וכמו אמנות טובה הוא עובד על שני מישורים: לקורצים ולנקרצים. ובקיצור, לכאן ולכאן הוא עושה את העבודה. לקח לו זמן להיות להיט, לשיר, הוא יצא כמעט לפני שנתיים, אבל מתברר ששרתי האינטרנט, המדיום בו השיר נסק - דימוי שנות האלפיים ל"אספו קהל דרך ההופעות" של להקת היהודים - לא מהירים כמו שאומרים.

ובכן, הצלחת השיר הזה של בשן ולהקת בום פם היא הזדמנות טובה להעלות את השאלה הגדולה המרחפת כאן, והיא האם יוצרי רוק ופופ יכולים לעשות להיט מזרחי תוך כדי שינה עם יד קשורה מאחורי הגב? לפני כן, נבטל למפרע את הדבר הזה שנקרא "מניעים", שהרי חיפוש אחר אותם מניעים הוא מקצר שיח, דיב?ר פסיכולוגי בשקל הפוגם במקצת בדבר הזה שנקרא אמנות; בטח ובטח כאשר שירים אלה ברובם הומוריסטיים דבר שמלכתחילה ממוסס "מניעים". בקיצור, חלק מהיוצרים רצו לגעת בזה ולטעום איך זה עובר, אחרים ספק בזים (בזו, יותר נכון) ספק מעריכים בהיחבא, אחרים יכלו ללכת לישון רק עם פיג'מה מבד עשוי פארודיה – זה לא רלוונטי. לפחות לא לכתבה הזו. ניתן כאן סריקה מהירה, ואתם מוזמנים להוסיף אם יש לכם משלכם.

כוכבית: שירים שיצאו מהרשימה הזאת הם שירים שהיו שייכים מלכתחילה למערכון כזה או אחר דוגמת שירים של הגשש החיוור או "שיר המנגל" של יאיר ניצני וכיו"ב.

"גנבים" נכתב לפי הראיונות בתוך דקות אחדות; דורי בן זאב אמר את המילה "גנבים" כשתופף על ראשו, ומשם שלום חנוך כבר הפליג. יש בו חן בשיר הזה; "גנבים גנבו לי את הלילה, שודדים עלובים שדדו לי את היום". שירים דוגמת שיר זה, היו להיטים בגלי צה"ל של אז, זו שמדי פעם יצאה לדחקה ושכחה לחזור הביתה. רצף השמעות של הדור שהגיע אז לרדיו כשדרנים הוא שדחף את השיר הזה; דור הנונסנס שבא להחליף את כבדי הראש מצאו בכך נחמה. בדיוק בתפר, בדיוק בזמן. חנוך מדי פעם ביצע אותו בהופעות, כובע לראשו.

*השפעה מאיר אריאלית מובהקת: "מה את מוצאת אצלו?" (משפט שנשמע אחרת כאשר הוא נאמר)

דני סנדרסון השכיל לתפוס מילה אופנתית ולכתוב על בסיסה שיר (בדיוק כמו האפשרות הראשונה שלי לכתיבת שורה זאת על פי זמננו; "סנדרסון השכיל לתפוס מילה אופנתית ולעוף עליה").

השיר הזה הוא דווקא לא הומור סנדרסוני מובהק (זה הנשען על אוקסימורונים ונונסנס בעיקר), אלא תופס רוח וזמן ישראלי של שנות ה-80 על פי מילה; יש מישהי שרוצה לצאת מהמעגל שלה, מעגל חברתי כזה או אחר, אבל סתם עושה דאווינים. זאת אומרת; החברה לא נותנת לה להיות מה שהיא רוצה, ובהתאם לכך "היא לא כזו באמת". היום, אם היה נכתב השיר הזה, היה בעצם נקרא "מה את 'שחקת אותה?".

אגב, סולו נגינת קאנון במיינסטרים של אז הוא לא דבר של מה בכך, הבסיס הסנדרסוני של זה הוא הנעימה האינסטרומנטלית "התמנון האיטר" של להקת כוורת עם זוזו מוסא ז"ל ותזמורתו.

*ילד ממזר של השיר הזה מבחינת אמירה: "למה הלכת ממנו", טיפקס ושרית חדד.

למרות הכוכבית בתחילת הכתבה, בה צוין כי לא ייכללו כאן שירים שבבסיסם מערכון או יציאה מערכונית, השיר הזה נכלל ברשימה כיוון שהוא היה הראשון שבו זמר מזרחי (ג'קי מקייטן ז"ל) התארח בשיר שהוא טייק אוף על שיר מזרחי. השיר הזה התחיל כמובן בבדיחה, מבוצע בבדיחה, ונגמר בבדיחה, אולם הוא היה להיט כל כך גדול עד שקשה לפסוח עליו; מעין גרסה של ד"ר רות שפוגשת חולה פוליו תימני. אין בדיחה ישראלית מזו, לפחות אז. צעקת ה"שיגעון", שאיתה מצהיר מקייטן על נוכחותו בשיר, היא אם כל ההצהרות הניצחון של המוזיקה המזרחית שתבוא שנים קדימה.

*ילד ממזר של השיר הזה מבחינת איחוד הכוחות: "ציונה" שמאיר אריאל כתב לניסים גראמה, אבל השיר הזה שייך יותר לז'אנר "שירה בציבור".

אלון אולארצ'יק הוא מוזיקאי אדיר. ג'אזיסט בנשמתו ורוקר בעברו. "בן בסט" מתגלגל על הלשון בדיוק כי זה מה שהוא: שם משפחה שמתפרק מהזיעה שלו כאשר חוזרים עליו שוב ושוב בצורה מולחנת. למעשה, אולארצ'יק בשיר הזה מראה כמה הדיון על "קול של זמר" הוא לא רלוונטי לפעמים. השיר עובד טוב ככה, "איך שהוא", ואם היה זה "נעים זמירות" ששר אותו, הפאתוס היה מנצח לרעה.

*שורה נהדרת: "שולי נעלייך מרבדים אפרוש רגלייך".

ישראל ברייט הוא משורר. שורה כמו "היו לי פעם חברים, מהם טובים, מהם רעים, היום נשארתי עם עצמי, עובד לילה במונית" היא שירה צרופה. למה? כי זו המהות של הבלוז, של המוזיקה המזרחית; יש לך חברים, ומכאן אין לאן ללכת; תישאר איתם לנצח או שיבגדו בך (בעיקר אם חלילה תנחל הצלחה ומשם אתה "אחד שלא זוכר מאיפה הוא הגיע"). ובקיצור, בסוף תעבוד לילה במונית. ומשם? מונה או מחיר פיקס.

*השמחות תעתעו את הקהל הישראלי, אבל ברייט לא עשה צחוק כמו שחלק טעו לחשוב; הנה, גם באלבום האחרון שלו הוא המשיך עם הקו הבלקני (סוג של מזרחיות אם תרצו), ונמשך אל דמויות דחויות דוגמת השיר "המנקה". ובכן, מה הם העובדים הזרים של היום אם לא מקופחי המזרחיות של אז?

והנה גרסת הוודקה-רד בול של הז'אנר; להקת אינפקציה במשחק מילים משעשע על השיר "בסבוסה די" של שריף הילד הדרוזי, מביאים אותה בהלחמה בין שני עולמות; מוזיקה מזרחית ומטאל. שני עולמות שלא ממש רחוקים לנער המתבגר הישראלי בשיטוטו המוזיקלי לפני שהוא עובר לטראנס של אחרי הצבא. הגיטריסט גיא שמי עם סאונד גיטרה מזרחי אסלי אל מעברים של גיטרת מטאל, וההפך. המילים מקדימות בכמה שנים את הלך הרוח של הנוער הישראלי; תדלוק אגרסיבי, כזה שנעשה לפני פתח המועדון כשבקבוק האלכוהול על גג המכונית. כמה שנים לאחר מכן, "מרסדס בנד" של אותו גיטריסט, גיא שמי, לקחה את זה הלאה עם השיר "וודו".

*אנקדוטה: אינפקציה התארחו אצל דודו טופז ז"ל בשיר הזה, והוצגו דווקא על ידי שלמה בראבא (הנחתת הפקה או אמת?). קטע המטאל נערך החוצה משידור.

יודע זאת כל גבר ממוצע; המשפט "אני פולניה" הוא המניירה הגדולה ביותר, והמשעממת ביותר, של בחורות צעירות שנאחזות בהומור עצמי כמתן תשובה לפחד "לצאת כמו אמא שלהן". למעשה, ממש לפני שהן נעשות ככה (ואנחנו כמו האבות שלנו) הן מתהדרות בכך במעין אירוניה שכזו. והנה, כל החתיכים אצלי עושים בכך שימוש נהדר, ועוד יותר מכך; מבקרים בכך את המבט השוביניסטי, זה המחפש אצל האשה "פלפל". בכך, השיר הוא מתן תשובות לכולם, ומנצח את כולם. כל החתיכים אצלי משתמשים במבנה השיר הזה להעברת המסר כמו שחבורת מונטי פייטון השתמשו ברב מבני המערכונים שלהם; אי היכולת להעביר משהו אלא רק במבנה אליו הוא משויך.

*מטא טקסטואליות מרקיעת שחקים: אין שם יותר מתאים מאשר "איה זהבי פייגלין" לנושא השיר שהיא עצמה כתבה.

והנה עם מה שהתחלנו איתו. בני בשן הוא אמן ברוך כישרונות. הוא מחפש לנפץ בכל פעם מחדש את המדיום שבו הוא עצמו פועל. ראיה לכך היא תוכנית הרדיו שלו בגלי צה"ל, בה כמעט רוב המוטיבים הם אמנותיים לחלוטין, אבל חותרים תחת מקומם ובכך נבראים מחדש שוב אל הרדיו; דוגמא לכך היא דקת השקט בה הוא חושב על שיר ושר אותו בראשו ולאחר מכן המאזינים צריכים לנחש באיזה שיר מדובר; גרסת הרדיו 2.0 של עבודת האמנות "4.33" של ג'ון קייג'.

בכך, הדברים הם "לא רק", אלא "גם". בשן יכול לטעון שלא עשה את "אחלה חמודה" בהפוכה וזאת כפארודיה על שירים מזרחיים (ובאמת, היכרות קצרה עם האיש ופועלו מעידה על כך), אבל עדיין, השיר הזה, בלי שהוא – שניהם; הוא והשיר - רוצה, עובד על כמה מישורים.

וכאן נחזור לשאלה הפותחת והיא: האם יוצרי רוק ופופ יכולים לעשות להיט מזרחי תוך כדי שינה עם יד קשורה מאחורי הגב? ובכן, ראוי ששאלה זאת תישאל, אבל עם זאת, אסור בתכלית האיסור לתת לכך תשובה, או לחפש; הדברים דינמיים מדי, מאוגפי "זמן" ו"מקום", ואם נחזור שוב לפסקה השנייה בכתבה, אז שאלה זאת שייכת ל"מניעים", ואנחנו הרי - לפחות בכתבה זאת - נגד מניעים. אולם שאלה זאת צריכה רק להישאל ולא לקבל פיתרון כי אין באמת תשובה לכך, אבל בעיקר כי השאלה הזאת היא הדלק של הדברים כאשר גם היוצרים עצמם לא באמת יודעים את התשובה לכך; באותה מידה שהשיר שלהם הפך ללהיט הוא יכול היה להיות פארסה; באותה מידה שאחד הצליח, אז אין באמת "יכולת" לעשות זאת בעוד עשרות שירים בידי אותו אמן, וכיוצא בזה.

ראייה לכך, וזאת אם נלך הלאה (אבל ממש הלאה; בכך השירים בכתבה זאת ייכנסו בעל כורחם למו?בלעת לא להם, אבל נעשה זאת רק כדי לגרד את התהליך המעגלי), היא הדוגמא של "אבי הזמר", דמות מוקומנטרית שהצליחה לפרק את כל הנושא הזה (לפניו גם הפסנתרן טל הפטר ניסה זאת בפרויקט נסים צדוק והנפלאות). שכן מהו התהליך המעגלי אותו "אבי הזמר" משלים? הוא נשען על הדמויות הפארדויות של אסי וגורי, הלא הם "קוקו וסטיב", שהם בעצם נשענו על זמר אמיתי בשם "קוקו מאילת", והנה, אותו "אבי הזמר" הוא בעצם מעין "קוקו הזמר", לחלק מהאנשים, קרי, זמר אמיתי

ובקיצור, השירים האלה הופכים עוד יותר טובים כאשר הדיון עצמו עקר מתשובה חד-משמעית. בכך, החיו?ת היא אינסופית, וראוי שתישאר כך; בטח כשחלקם נעשו בעידן הפוסט מודרני ואחרים כבר גלשו אל הפוסט-פוסטמודרני, שתי תקופות בהן תשובות יכולות להיות מומצאות ברוורס על המוצרים עצמם.

אחד מהשניים, או פול מקרתני או ג'ון לנון, אמר שאין לו בעיה "לכתוב רולס רויס" אם הוא רוצה. מה זאת אומרת? הכוונה היתה שהוא יכול לכתוב שירים שיכניסו לו תמלוגים עד לכדי קניית רולס רויס (עוד רולס רויס). בעידן של היום תמלוגים משולים להורדות ורולס רויס להאט טאב. עם הגישה הזאת, והשאלה הפתוחה ביחס ליוצרי הפופ והרוק כלפי התבנית הלהיטית מזרחית, ניפרד. בסבוסה, די.

הבלוג של אודי שרבני

מעדיפים את הטייק-אוף על המוזיקה המזרחית או את המקור? ספרו לנו בפייסבוק