כשדוד פוגל הגיע לפלשתינה בסוף שנות העשרים, הוא לא החזיק פה מעמד. האקלים, הלחות, החלוציות המאובקת של המזרח התיכון כל אלה ממש לא נראו לאיש שגדל על ברכיה של התרבות האירופית העשירה. ההמשך ידוע: פוגל חזר לאירופה עם אשתו ובתו ב-1932, ו-12 שנים לאחר מכן נרצח באושוויץ. כמובן שהיסטורית מדובר בטעות שעלתה לו בחייו, אולם נראה שלפוגל לא ממש היתה ברירה אחרת. האישיות שלו פשוט לא אפשרה לו להישאר כאן.
פלייר, גאוותן, ז'ונגלר ואיש לילה - כל אלה היו חלק ממכלול התכונות של פוגל, שמסבירות מדוע לא יכול היה לראות את עצמו כחלק מההקמה המיוזעת של מדינת ישראל. את הזיעה שלו הוא השאיר במיטתן של מאהבותיו, מבוגרות כצעירות. אולי היינו יכולים להסתפק ב"חיי נישואים" המופלא כעדות החותכת לכך, אלמלא גילתה לפני מספר חודשים חוקרת הספרות לילך נתנאל את הטיוטה המוצפנת שהובילה לפרסומו של "רומן וינאי" ספר מוקדם וגנוז של פוגל ששופך אור נוסף על אישיותו הבעייתית. מיכאל רוסט הוא צעיר מזרח אירופי שהשתקע בווינה. אין בידיו הפרוטה, אבל הוא מוצא מימון בדמות פיטר דין, מכר עשיר ומפוקפק שדואג לצרכיו. לאחר שהוא שוכר דירה, נכנסת לחדרו בעלת הבית גרטרוד שטיפט, שבעלה נמצא בנסיעת עסקים. המפגש הלא כל כך מקרי הזה מוליד פרשיית אהבים משולשת, מסובכת ואסורה, לה שותפה גם ארנה, בתה המתבגרת של גרטרוד, וכל זאת על רקע חיי הלילה האפלים והמעושנים של וינה.
חשיבותו של "רומן וינאי" גדולה במיוחד משום שבדיעבד מתברר שהוא בנה את היסודות ל"חיי נישואים". רק כש"בארצי הזרה לי" של הנס פאלאדה ראה אור (בנסיבות דומות, לאחר מציאת כתב יד מוצפן), אפשר היה להכיר בחשיבותו של "לבד בברלין", מכיוון ששם חשף פאלאדה את הסיפור המלא והאמיתי שהוביל אותו לכתיבת רב המכר המפורסם. ב"רומן וינאי" פוגל מתאר בספר את מה שנראה כימיו הראשונים בווינה, אי שם בעשור השני של המאה העשרים, אז התאהב באם ובבתה בת ה-11. בכך אפשר, מן הסתם, להסביר מדוע גנז את כתב היד הזה, שכן גם הוא הבין שמוסריות אינה הצד החזק שלו. כמו אצל פאלאדה, גם כאן הספר הראשון הרבה פחות מוצלח, אבל ראשוניותו שמה אותו בשורה אחת עם היצירה הבכירה.
אלא שעל "רומן וינאי" צריך להסתכל מזווית רחבה יותר. לא בזכות הראשוניות ולא רק מתוך האישיות של פוגל עצמו, אלא בגלל דמות היהודי שהוא מציג. זהו לא יהודי מתקרבן, אלא ערס בעל תאוות מין בלתי נדלית שעיסוקו המרכזי הוא תעשיית הזנות וההימורים של וינה. הוא לא חושש להתעמת ולהכות בגויים, אבל לא מעמדה של עליונות דתית או לאומית, אלא מבריונות נטו. את הגבורה שלו הוא מצא במיטתן של נשים ובטיפה המרה (עמוד 160): "האופיצר שהגיח שם אל קרבו גביע אחר גביע בשביל להקים חיץ בינו ובין עולמו. פון ברונהוף שותה מתוך שהוא מתיירא. הו, רוסט, אינו מתיירא".
אף על פי שפוגל אינו שם את יהדותו במרכז, הוא לא מתעלם ממנה. ראשית, כמו כל מהגר שמגיע לעיר זרה, גם רוסט מחפש אנשים בעלי לאום וגורל דומה. בתוך אפלוליות העשנה, הזונות והקלו?בים של וינה שבהם מעביר רוסט את זמנו, הוא פוגש יהודים שמעבירים את רשמיהם מהפרעות ברוסיה. ספק אם התכוון לכך, אבל פוגל שם בפיו של מישה, אחד ממכריו של מיכאל, נבואה אכזרית שעתידה להכות גם בו (עמוד 92): "'הקץ לפניך, קרוב קרוב, אתה מבין?! קץ ודאי, מוחלט, כתחנה סמוכה הנראית בעד חלון הרכבת ואין אפשרות לסטות! אתה הולך לקראתו ישר כעל גבי פסים. והנך יודע שקרבתו תמיד, בהקיץ ובחלום, מתוך פעולה ומתוך בטלה, ואינך יכול לא לדעת. הכל יעמוד בעינו, רק אתה, אתה לבד, תחסר... והעולם ישוב ויתאחה כהרף עין, כמים הללו שאין לנקוב בהם נקב, ולא יורגש אפילו החלל הריק. לא כלום. ואיש לא יניד עפעף".
כך עולה שפוגל הצליח ליצור את צמד המלים "יהודי נהנתן", ביטוי שטומן בחובו הרבה מאוד משמעויות ונחשב לאוקסימורון בספרות העברית של תחילת ואמצע המאה העשרים. ניכר בו שהוא חשש מהמיתוג הזה ולכן העדיף להחביא את הטיוטה. באמצעות תיאורים של מין מלוכלך ועבריינות צעצוע קלילה ומעופשת הוא שואב את הקורא לוינה החושנית, הקוסמופוליטית והמזוהמת, לפני שהפכה לאחד מכלי הרצח העיקריים של הנאצים. זו בדיוק הסיבה שהופכת את "רומן וינאי" למסמך כה חשוב - משום שהוא אינו שואב אותנו לקונבנציה שאליה הורגלנו, של הדמות היהודית המתנזרת שממתינה שגורלה יכריע אותה ובשל כך מאבדת את החיו?ת והיכולת ליהנות.
ובכל זאת, באליה הזו יש קוץ שמן. השפה הארכאית מקשה ביותר על השטף, זהו לא ספר שכל אחד יכול לקרוא ומהבחינה הזו, "רומן וינאי" לא שמר על נצחיות. לפעמים ההגדרה של שפה עשירה רק מחפה על היותה מיושנת, אספקט שאליו התייחסו באחרית הדבר גם לילך נתנאל ויובל שמעוני מהוצאת "עם עובד", שכתבו כי "לא מעט התלבטויות היו כרוכות בתהליך העברתו של כתב היד אל הדפוס". מובן שאין להלין על עבודתם של השניים, רק להצר על כך שעם הזמן הפכה שפתו של פוגל לרחוקה יותר ויותר מהקורא. אולם בשורה התחתונה, לא זה מה שצריך לעצור אתכם, במיוחד אם אתם פריקים של ספרות עברית.
רומן וינאי / דוד פוגל, הוצאת עם עובד, 300 עמודים
האם תתנו צ'אנס ל"רומן וינאי" של דוד פוגל? ספרו לנו בפייסבוק