בכל שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה נשלפות מהארון מבושם הנפטלין גם בדיחות שחורות בנושא. לצד הדמעות והטקסים, אפילו האנשים הרואים את עצמם כקרובים ביותר לנושא, כמו בני הדורות השני והשלישי למשל, מעזים להשתחרר מעט ולצחוק מבדיחה כלשהי על היטלר, גטו או טלאים צהובים. הבדיחות האלו לא בהכרח משויכות אקסקלוסיבית לתאריך יש סיכוי שתשמעו אותן לא פעם גם בימי חול רגילים. לא מדובר בעניין חדש, לא בהומור גבוה במיוחד ומה שבטוח כבר מזמן לא מדובר בטאבו.
הומור השואה, הרבה בזכות הטקסים האלטרנטיביים והיחס הפוסט-מודרני להתמודדות עם האסון הגדול ביותר בתולדות האנושות, השתקע בשגרה הישראלית והפסיק זה מכבר לזעזע; אבל ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה המצב הפוך. קשה לדמיין משהו מבדר בשכול ונראה בלתי אפשרי למצוא שביב הומור בפיגועים רצחניים. הנושאים האלו מרוחקים אלפי שנות אור מרמז לחיוך או לצחוק.
"אתה יודע, יצא לנו ב'ארץ נהדרת' לעשות כל מיני מערכונים סאטיריים שבהם כן מדברים על חללים ועל מלחמות", אומר הכותב הראשי בתכנית, דוד ליפשיץ. "בזמנו עשינו מערכון על שרשרת חיול שבה מצלמים אותך כדי שתהיה החלל הבא במלחמה ומפגישים אותך עם רמי קלינשטיין שבודק אם יש לך שיר שהוא יכול להלחין במקרה ותיפול", מספר ליפשיץ. "גם אחרי מלחמת לבנון השנייה עשינו בזמנו מערכון שלם שהיה מאוד חזק ובוטה '1 נגד 99' - אהוד אולמרט משחק עם הגורל של 99 הרוגי המלחמה. אז הנה, אנחנו כן מתעסקים בזה מדי פעם. אבל ממש פרודיה על יום הזיכרון?" .
השאלה שנשאלה היא רטורית לחלוטין ועצם קיומה מבהיר בדיוק עד כמה ההומור מנותק מהנושא. ליפשיץ יודע גם להעריך מדוע. "זה משהו שהוא טרי מדי ויומיומי מדי אצל אנשים", הוא אומר. "זה באמת פחות נושא לצחוק עליו. אנשים עדיין נפגעים מדי יום, מדי שבוע. יש חיילים שנפגעים וחיילים שנהרגים בכל מיני מקומות. הנושא זה הרבה פחות מצחיק כי זה קיומי מדי ויומיומי מדי וזה מקיף את כולם. גם אצלי במשפחה יש מישהו שנהרג במלחמה ודברים כאלה קורים באופן כמעט שגרתי לצערנו".
באחד מהפרקים של "סאות'פארק", סדרת האנימציה שלא יודעת מהי משמעות המילה "טאבו", אנשי העיירה מתוודעים לכך שנדרשות לחלוף 23 שנים מאירוע טראגי כלשהו על-מנת שיהפוך למצחיק ולמושא בדיחות. על פי דבריו של דוד ליפשיץ, לא נראה שהמציאות רחוקה מאוד מאותה ההנחה.
"אין פה את המרחק של עשרות שנים שקיים מהשואה", הוא ממשיך. "קשה לי להאמין שבשנות ה-50 היו עושים בדיחות שואה בצינורות ההומור הממוסדים. כמה הומור אלמנות אתה מכיר? או הומור של יתומי צה"ל? לא הרבה, ואני חושב שטוב שככה. זה לא מצחיק. מה מצחיק באלמנות וביתומים? מה מצחיק בבני 18 ו-19 שנהרגים? אני גם לא מוצא בזה שום פן סאטירי. אני מוצא פן סאטירי בממשלה שפותחת במלחמה כשהיא לא מספיק מוכנה או כשמפתיעים אותה, אני מוצא פן סאטירי כשמערכים שלמים כושלים ונופלים, הצבא לא מוכן והממשלה מוציאה לפועל מבצעים חסרי סיכוי. אבל הומור של שלוש אלמנות? על מה יש לצחוק?".
"קומדיה היא טרגדיה ממרחק הזמן מישהו אמר את זה פעם", מסכים איתו עוזי וייל, האיש מאחורי "החמישייה הקאמרית", "הרצועה", "השער האחורי" וגם הפייסבוק שלו - לא בדיוק אדם שמפחד להתלכלך בהומור שחור. "כשמשהו מאוד מאוד כואב קשה לצחוק עליו. מתי כן יש צורך בהומור? כשאתה צריך לשחרר משהו. כשנוצר פער בין רגש שאתה אמור להרגיש אבל אתה לא באמת מרגיש אותו. הבדיחה מצביעה על כך שמשהו השתנה", הוא מסביר. "הבדיחה מעזה להיכנס למקום שלכאורה אסור להיכנס אליו רגשית. שאתה לא מרשה לעצמך כי הוא חסום וכי הוא מסומן ככואב, אבל בעצם הוא כבר לא כל כך כואב. ואז היא באה, ומכיוון שהיא נעימה ומצחיקה היא נותנת לך להיכנס למקום שמסומן ככואב ולהסתכל עליו מזווית חדשה - להראות לך שמשהו השתנה".
"מכיוון שיום הזיכרון נורא קרוב אלינו וכולנו מכירים ישירות או בעקיפין מישהו שנפל, אין פה פער רגשי הכאב עדיין כואב ולא צריך להשתחרר כי זה עדיין כאן", ממשיך וייל. "ככל שמלחמות הופכות לפחות הרואיות והן יותר סמח"טים שנותנים מכות לאנשים, יהיה יותר קל לצחוק על זה. רק כשייווצר פער זמני מורגש בין המלחמה האחרונה לזמן הנוכחי אולי ייווצר הומור כזה. הבדיחה אמורה להשקיט את הכאב. אתה לא מתבדח כי אתה רוצה ללעוג לזה רק כי אתה רוצה להשתחרר".
ייתכן שכמאמר הקלישאה "הזמן מרפא כל פצע". בהחלט ייתכן שרק כשאותו הפצע מגליד לחלוטין ניתן לטפל בו בהומור. ומצד שני, ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן הבדיחה הוגשה כעזרה ראשונה ובזמן אמת.
"בוא ניקח את אסון מגדלי התאומים, למשל ימים ספורים אחר כך התחילו בדיחות קשות. נגיד 'למה מגדל פיזה נוטה הצידה? כי היו לו אינסטינקטים טובים יותר ממגדלי התאומים', מלמד ד"ר אריה סובר, מייסד האגודה הישראלית לחקר ההומור, מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון, ומי שכתב כמה ספרים וערך כתב עת בנושא. "בדרך כלל, הומור דווקא כן צץ באופן די מידי אחרי אסונות קשים", הוא אומר. "זה מקובל. כשהיה קורה אסון, ליצני השבט של שבטים אינדיאנים בדרום אמריקה היו פוצחים מיד בסדרה של בדיחות על מטווה האסון. ממש באופן מידי. זה היה עוזר לחזור לשגרה. זה כלי הישרדותי ממדרגה ראשונה".
אז מדוע אנחנו לא משתמשים בהומור כדי להתגבר על מלחמות, פיגועים ושכול?
"אצלנו לא כל אחד חווה מלחמה או שכול ולכן הוא לא מרגיש את הצורך לצחוק על זה, כדי לא לפגוע באנשים שכן עברו את זה ממדרגה ראשונה. מה שכן - צריך לשאול חיילים בזמן מלחמות. אני בטוח שאם תשאל אותם בזמן המלחמות עצמן, תגלה שהם צוחקים על עצמם ועל הנושא הרבה. אני משוכנע שזה קורה".
ממש כמו ד"ר אריה סובר, גם איתמר לוין חוקר שואה, עיתונאי וסופר, משוכנע לחלוטין שהומור הוא דרך אפקטיבית להתמודדות עם טרגדיה בזמן אמת. וכך בדיוק עשו היהודים בשואה. "מי שלא יכול להילחם ברובים נלחם בהומור", הוא אומר. "זו היתה דרך יהודית במשך הרבה מאוד שנים להגיב לרדיפות ולפוגרומים. זה נשק של חלשים שלא יכולים להגן על עצמם ובשואה זו גם היתה דרך של יהודים להתחבר אחד עם השני ולפרוק מתח כלפי ההנהגה היהודית. הומור בשואה היה בזמן אמת - מרגע שהנאצים עלו לשלטון ועד סוף המלחמה היה הומור בכל מקום. כולל באושוויץ".
לוין חושב שלאותן בדיחות מנחמות יש חשיבות היסטורית אדירה. מצד שני, את בדיחות השואה של היום הוא מגדיר כזילות ובעיה. בין אם הן לגיטימיות או לא, לוין לא יכול להכחיש את הקיום של סוג ההומור הזה. הוא גם לא יכול להכחיש את העובדה שהומור כזה לא קיים בנושאים שעולים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
"אני חושב שאולי השאלה צריכה להיות שונה. לא 'למה אנחנו לא צוחקים על השכול בזמן שחווים שכול?" אלא "למה צחקו על השואה במהלך השואה?", הוא מציע. "זה ההומור בשואה שמהווה את יוצא הדופן. הרי איך יכול להיות שהיה שם הומור? אני מעלה השערה שצריכה עוד אימות, שאולי הבדל אחד הוא באינטנסיביות", אומר איתמר לוין ומנמק: "השכול מרוכז במלחמות ופיגועים והשואה היתה איום יומיומי נרצחו מיליון בשנה פחות או יותר. זה משהו כמו שמונים אלף בחודש ואלפיים ביום. מבחינה מתמטית, מדובר ברצח של עשרות יהודים כל שעה, וזה אפילו לא רק הרצח - השואה היא גם הכליאה, לקיחת הרכוש וכו'".
"יש פה מצב אבסורדי. בין עליית הנאצים ועד סוף מלחמת העולם השניה חלה עליה בבדיחות יהודיות בנושא, אבל בין 1939 ל-1945, קרי בין תחילת המלחמה לסופה בדיחות יהודיות נפוצו לדעתי בערך פי 10 מאשר לפניה. זה אומר שדווקא ככל שהמצב גרוע, אנשים צוחקים יותר. אז השואה היא המצב יוצא הדופן. זה שאנשים לא יכולים ללכת ולספר בדיחה אחרי הלוויה של חייל זה המצב התקין".
לא רק ההומור בשואה היה לא שגרתי. "יכול להיות שהשואה יצרה מצב כל כך לא נורמלי, שהתגובות הן לא נורמליות במובן החיובי של המילה. התמרדויות של יהודים גם זה לא נורמלי. מי קם להתמרד עם שני אקדחים מול טנקים?", תוהה לוין. "זה לא רציונלי. הצרפתים לא עשו את זה בשחרור פריז, החיילים הסובייטים לא עשו את זה. היהודים כן. היה בסוביבור, היה בטרבלינקה, היה באושוויץ.", הוא מונה. "אתה גם רואה בשואה הרבה יהודים מומרים שבאים מרצונם לגטו, אנשים שהתנצרו ומבקשים להיכנס לגטו או להיקבר בבית קברות יהודי. מה פתאום זה קורה? גם זה לא רציונלי. גטו זה לא מקום נחמד, זה לא בית הבראה. למה לעשות את זה? הומור, התקרבות לדת, סיכון חיים בשביל בתי ספר ולימוד, מרד, מפעלי תיעוד. אנשים ממש מתגרים במוות. כנראה שאם משתולל טירוף צריך גם להגיב בצורה משוגעת".
"השכול של יום הזיכרון, עם כל הצער שכרוך בזה הוא באיזשהו מובן מציאות חיים. יש מלחמות מאז שהאדם הקדמון הרים אבן פעם ראשונה. אולי לכן אנחנו יותר מבינים שהוא קורה ומוכנים לקלוט שדברים כאלה עלולים לקרות. במוסר האנושי, המלחמה היא לא פשע והשואה היא כן. אולי זה חלק מההבדל על פשע אפשר לצחוק. מלחמה ושכול הם מורכבים יותר".