אחרי "הבטחתם יונה" נדמה שאין בישראל קלישאה חבוטה יותר מאשר החלום "לנגב חומוס בדמשק". הפנטזיה על היום שאחרי החתימה על הסכם שלום כוללת את פתיחתם של הגבולות והפיכת ישראל ממדינה קטנה ומוקפת אויבים לתחנת מעבר אטרקטיבית שתחבר בין אירופה, אסיה ואפריקה. לרגל יום העצמאות ה-64, וואלה! תרבות מרשה לעצמה לדמיין אילו עוד השלכות תרבותיות יהיו לשלום, אם יבוא. כי סקפטיים היינו עוד באירופה, עכשיו הגיע הזמן להיות אופטימיים.
מוזיקה: רוג'ר ווטרס, הקיור וכל מי ששנא אותנו יבואו לנגן
"זה תפס את ראש הממשלה באמצע הגילוח", כתב אהוד בנאי בשיר "דממה דקה". השיר הזה נכתב דווקא בהיבט אפוקליפטי של אובדן דרך ופסימיזם. אבל גם באמצע הגילוח ראש הממשלה יכול לקבל את ההודעה שזה נגמר, ההסכם נחתם וההפקה הגדולה של העשור יוצאת לדרך: פסטיבל המוזיקה הגדול, זה שהצליח לאחד את שוקי וייס, מרסל אברהם ועוד מפיקים שהיו צהובים זה לזה במשך שנים, יוצא לדרך ובו הנבחרת המנצחת של המחרימים שהיו לאחים: אלביס קוסטלו במופע חשמלי עם הפסקה לשירים ברביעיית כלי מיתרים, דבנדרה בנהארט עם סומבררו בשעה 12 בצהריים, קאט פאוור בבמת האינדי הקטנה לצד The Pains of Being Pure At Heart ועוד עשרות הרכבים שרק דיברו עם מפיקים ישראליים ואז הבינו לא, זה פשוט לא יקרה.
לקראת השקיעה של יום אוגוסט חם האירוע יתחמם: רוברט סמית' ימחל על שנאת ישראל שהתחילה בביקור של סוזי והבאנשיז באייטיז ויעלה את הקיור לביצוע כל הלהיטים; ג'וני גרינווד יתאחד עם משפחת אשתו הישראלית וטום יורק יקרע את הבמה כשרדיוהד תסגור מעגל עם המדינה שגילתה אותה בהופעה חשמלית עם כל הלהיטים, כולל "Creep" שיוקדש לראש ממשלה לשעבר כזה או אחר ו-"Karma Police" שיוקדש לימים אפלים שלא יחזרו. גולת הכותרת של היום הראשון, כי אין פסטיבל רוק רציני שנמשך פחות מיומיים, תהיה כשיסגרו את היום פינק פלויד, כלומר מה שנשאר מהם (ווטרס, גילמור וניק מייסון) באיחוד היסטורי בו יבוצעו כל שירי "The Wall" כמובן. רוג'ר ווטרס, לשעבר מוזיקאי אהוב שהפך לשנוא, יעלה עם רנן שור, יגיד משהו על סינמה ג'נין ויסגור את הסיפור הזה עם סולו עצום של דיוויד גילמור ב-"Comfortably Numb" על חומה שתיבנה במיוחד על הבמה ותיהרס בסיום, כמיטב המסורת.
היום השני ייפתח באווירת צ'יל אאוט עם מאסיב אטאק, שיזנחו את החרם לטובת מסר בינלאומי שיועבר בשיאו של "Unfinished Sympathy". לאחר מכן סנופ דוג ידליק ג'וינט, יגיד סאלאם עליכום ויזמין את ד"ר דרה וההולוגרמה של טופאק שאקור לביקור היסטורי בישראל; בדרך, ארקייד פייר, הלהקה ההומניסטית בעולם תקרא לקהל לתרום לארגונים שמטרתם לסיים מלחמות באזורים אחרים בעולם, כי כאן נגמר הסיפור ולאחר מכן הפיקסיז יסגרו חוב היסטורי. לסיום האירוע, בונו יספר כמה שמח לבקר בירושלים ותל אביב לבדו ועכשיו, כשגמרנו לכבוש עם אחר, אפשר גם להביא את שאר החברים של U2 ולהעלות את שמעון פרס לבמה לביצוע של "One". תארו לכם את פרס, שכמובן יחיה עד אז בעזרת ה', אומר "We're One, But We're Not The Same". אם זה לא משהו לחיות בשבילו, אז מה כן?
יוסף סידר ייקח את האוסקר סוף סוף
ישראל היתה מועמדת לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר ארבע פעמים בחמש השנים האחרונות, ותמיד היתה את התחושה שחסר לה דבר קטן אחד כדי לזכות. כיוון שפוליטיקה בכל זאת משחקת תפקיד באקדמיה, הדבר הזה יכול להיות הסכם שלום. התפתחות מדינית כזו תכניס לאופוריה את הוליווד חובבת ההפי-אנדים, וכפרס היא תיתן לישראל את המתנה היחידה שהתעשייה יכולה להעניק לה פסלון מוזהב.
ואז מה יקרה? האמת שום דבר. זו לא הנחה תיאורטית, אלא מעשית. ניסיון העבר מלמד כי זכייה באוסקר לא משפיעה במאומה על תעשיות קולנוע לאומיות. דרום אפריקה, למשל, קיבלה ב-2006 את הפסלון הראשון שלה, על "צוצי". האם זה שינה בה משהו? לא, אפילו במאי הסרט, גווין הוד, מתקשה עד עתה למנף את ההישג לשם בניית קריירה נורמטיבית.
אז אולי השלום יגרום לכך שלא יעשו כאן עוד סרטים על מלחמות? לא בהכרח, ייקח שנים עד שהטראומות של אלו יחלפו, ובכל מקרה התחושה שבעקבות פירוק הנשק אפשר לדון בדברים בשקט רק תעודד פתיחה של פצעים ישנים.
האם השלום יסייע לקולנוע הישראלי לצמוח לכדי תעשייה של ממש? גם לא. באופן מובנה, השוק כאן לא מספיק גדול בשביל כך, וחלק ניכר מן היוצרים המקומיים המוכשרים תמיד בסופו של דבר יפרחו מכאן לאמריקה, בדיוק כפי שקורה בדנמרק ובכל מדינה קטנה, בלי קשר למצב המדיני בה.
אז מה כן ישתנה? בעקבות השלום, לא רק קולנוענים שיש להם דודה בקרן קיימת יבואו לבקר בפסטיבל ירושלים ודומיו. זה יהיה שינוי מרענן, אבל כמו כל השינויים האחרים שהוזכרו כאן, גם הוא יהיה קוסמטי.
מהדורות החדשות יהיו באקסטזה
אז מה באמת יקרה בטלוויזיה הישראלית כשיהיה פה שלום? אחרי כל אורגיית מהדורות החדשות שלא יידעו נפשן מרוב אמביציה, אקסטזה וטפיחת שכם עצמית אחרי כל התווים המוזיקליים המיוחדים הנלווים למהדורות שייצאו לנו מהאף; אחרי הלוגואים בכחול ולבן, יוני השלום הרומנטיות ושילובים שונים של דגל פלשתין וישראל אחרי שכל זה יירגע, תיפול דממת אלחוט נבוכה.
מפני שהטלוויזיה הישראלית סובלת מפיצול אישיות חמור מצד אחד חיה בפלורנטין ומצד אחר חולמת על ניו יורק סיטי. בעוד שהזכייניות מנסות לפצח בכל מאודן את הגנום הישראלי ולמפות אותו ככה שיסמס לה עד שינשרו לו האצבעות, יש במקביל איזו יבבה סמויה על כך שצריך לעשות טלוויזיה שתרצה גם את אותה מסעודה מושמצת משדרות צופי "האח הגדול" בוחרים קותי, אבל יוצרי התוכנית היו נועלים את דלתות המכונית שלהם אם מישהו כמותו היה מתקרב אליהם. ומדובר כמובן בקותי כשם קוד, וב"האח הגדול" כדוגמא כוללת להתנהלות.
כך שכשיהיה פה שלום, יהיו הרבה ספיישלים זריזים שאפשר להעמיד חיש קל באולפן חסר זהות כלשהי יביאו את חיים יבין, אולי יעוררו את אריק שרון מתרדמתו כדי שישתתף בפאנל. קירשנדון יצהלו "אמרנו לכם" בקול אחד, ויונית לוי לא תצליח למחוק את החיוך. אבל מעבר לזה? לא תהיה כניסה גדולה מדי של השלום המיוחל אל המיינסטרים הישראלי, להוציא אולי מאיזה סיטקום בשקל כזה או אחר שינסה לרכוב על הגל ולקמבק את "המסעדה הגדולה" או משהו בדומה לזה. האיטיות שבא עובדת הטלוויזיה הישראלית בכל הנוגע ליצירת תוכן מקורי, על כל תקיעויות ההפקה והתקציבים, תוציא לכולם את מעט הרוח מהמפרשים, ובסוף יסתפקו באיזה "אמא מחליפה" בין סוהא מרמאללה לנאוה מרישפון.
בסופו של דבר, סביר להניח שישראל היהירה של יוצרי התוכן תזרוק כמה עצמות לזהות הישראלית החדשה ותמשיך להביט בכליון עיניים אל מעבר לים, ברצון להיות יותר כמוהם ופחות כמו הארץ הקטנה עם השפם המזה"תי.
מה עוד יקרה בתרבות כשיהיה פה שלום? שתפו אותנו ברעיונות שלכם בפייסבוק