"להציל את הנישואים" - ריאליטי שהוא לא ניסוי בבני אדם: חמש הערות על טלוויזיה

"להציל את הנישואים" (חמישי, ערוץ 10) היא אולי הכלאה קצת משונה של כתבה דוקומנטרית והסדרה "בטיפול" ממוזגים אל תוך גוף ריאליטי – אבל השיבוט יצא מוצלח. כי אם כבר תכנית ריאליטי נוספת, אז שלא תהיה על ניסויים באנשים בבית אלא אודות נישואים של אנשים ובית.

זו לא היתה תכנית על זוגות יפים מעוררי קנאה, זה לא היה סיפור על אנשים עם תנועות מחושבות שמודעים לעצמם יתר על המידה ושיודעים שאצלם הסוף תמיד יהיה טוב. זה היה תיעוד זהיר של אנשים שמועדים על האוטו ומפילים את משקפי השמש שלהם לרצפה, כאשר הם מתחבקים תחת צער הפרידה הממשמשת ובאה. אבל התהליך שעבר הזוג היה כן והיה מעניין כי הוא נוגע לרבים וגם הסוף היה טוב. ולמרות שלא ניתן שלא להתחשב בעובדה שנוכחות ההפקה של התכנית והמצלמות והצוות בחיי נישואיהם השפיעו אולי על החלטתם שלא לפרק את החבילה בינתיים, ברור שמה שישנה באמת הם הימים שיבואו - כשצוותי הצילום כבר לא יהיו בתוך חייהם של אלישבע וג'ייסון.

התחקיר של "כלבוטק" על החברות שמספקות לנו גז בישול לבית הותיר אותן במערומיהן ואם לשפוט על פי תגובתן בסיום המשדר, הן גם נותרו מצחקקות במבוכה של הדיוט מהסוג שאינו מבין שהוא עירום. בקולו המייצר התקפי לב אצל אנשים בריאים, פרש גינת את חשבונות הגז החודשיים שלנו והציג פערים שרירותיים במחירים שגובות החברות בין שכנים המתגוררים באותו הבניין וערך ניסויים מבוקרים בבלוני הגז שלנו על מנת לגלות פערים לרעתנו בין התצרוכת האמתית לסכומים הנקובים בחשבון.

אבל גם אם התחקיר האפקטיבי הזה יזרים אל חברות הגז בשבוע הבא נחיל חמום מוח שהתוודע למשמעות של המספרים בחשבונית הגז שלו, "כלבוטק" היא חווית צפייה אנכרוניסטית. כשעה וחצי (וזה רק החלק הראשון של התחקיר) של שממון ויזואלי בליווי רעמי תותחי קולו של גינת מעוררים את המחשבה של כמה מרגש יכול היה להיות בכלל לשמוע את "כלבוטק" כתסכית רדיו. בסופו של עניין "כלבוטק" מרגישה כגרמופון שמתעקש שהוא פרקטי יותר מ-iTOUCH.

לפני שנה בדיוק נתן ברק אובמה שואו בפקיסטן בעזרת צוות לוחמים שחיסל את רב המרצחים אוסמה בין-לאדן, וזאת בשביל להשיג לעצמו נקודת זכות בלתי מעורערת אחת לכהונתו. השבוע דפקה אצלנו אילנה דיין הופעה מרשימה משלה והביאה את סיפור עבודת המודיעין המטורפת ביותר של העשור האחרון, וזאת כדי לגזור לעצמה קרדיט אחרון עבור עונה מרשימה ביותר של "עובדה".

דיין מניחה שכבות רבות של חומר גלם איכותי שאספה לצורך כתבה זו, המשודרת בשני חלקים. החל ממסעה לפקיסטן ולקרבת המתחם בו הסתתר ובו נתפס המבוקש מספר 1 ודרך ראיונות בבית הלבן עם בכירים לשעבר ובהווה בממשל האמריקני, ב- C.I.A ועם מקביליהם בצבא הפקיסטני. דיין גם משתמשת בקונספט ויזואלי מדויק בהקשרו להצגת האירועים: עריכה זריזה השזורה אפקטים מעולם סרטי הריגול, והדמיות של יחידות הפועלות בשטח שאמור לדמות את מתחמו של בן-לאדן כדי להעניק תחושה של פעולה מודיעינית וצבאית שהולכת ומתהדקת כלולאה.

ולאחר התזזיתיות הזו, בהחלטה קריאטיבית ממנפת, משנה דיין את קצב הסיקור של היום בו המבצע התרחש. כמספרת סיפורים מוכשרת השואפת להעביר לקהל מאזיניה תחושת זמן הולכת ונמתחת – בדיוק כפי שעבור הממשל האמריקני גם כן הפך הזמן של אותו היום איטי הרבה יותר - דיין מתקדמת רגע אחר רגע באותה יממה גורלית. ולא הכול הלך חלק. צמאים לעוד פרטים? גם אנחנו.

אם הרעיון המרכזי של הסדרה "עבודה ערבית" היה לדחוף במעלה הר תודעת הצופים את סלע הגזענות והאיבה בין ישראלים לערבים, פרק סיום העונה השנייה היה הדחיפה הסופית של האבן הכבדה הזו מהצוק. הטענות וההאשמות של שני העמים האחד כנגד השני היו למוקד סוער בעלילת הפרק שהתרחש כולו במקלט הבניין בו משפחת עליאן ושכניו מתגוררים וזאת, בשל התקפת טילים איראנית. הבחירה במטאפורה דרך סיטואציה בה ערבים וישראלים תקועים יחד במקלט בגלל התקפת טילים - שאינם מבחינים בין ערבים לישראלים - לא יכולה להיות גדולה יותר לדימוי החיים בארץ. יהודים וערבים כולם, חיים באותו הבור יחדיו - בהתגוננות האחד מן השני וגם מן החוץ.

גם אם אפשר היה לוותר על ההתרחשויות הסימבוליות השקופות מדי בפרק, הדיון הפוליטי אליו נסחפות הדמויות התקועות במקלט לא הפך טרחני, להפך. הוא הסתעף יפה כלפי מטה, עד שהגיע לבסיס שורש אי-ההבנה השוררת בין שני העמים - הפחד. והדיון העתיק הזה - שעל פניו לא נשמע כמו הקונספט הכי מעניין שאפשר להעלות על הדעת - הצליח באמצעות קאסט השחקנים המעולה, הכתיבה וההומור הציני, שלא לדרדר את הפרק הזה למה שישמע וירגיש כמו תכנית אקטואליה.

בסדרה האמריקאית שמבוססת על מקור אוסטרלי ועלתה השבוע לשידור בארץ, אלייז'ה ווד ("שר הטבעות") מגלם את ריאן ניומן - עו"ד שנפלט ממעגל העבודה ואיבד כיוון. אבל ממש תוך כדי ניסיונותיו הנואשים להתאבד, מגיע ווילפרד – אדם מגודל בתחפושת של כלב – הנכנס לביתו ולעולמו של ריאן על תקן יועץ ארגוני לחייו. הקאץ' הוא שרק ריאן רואה שווילפרד הוא איש המחופש לכלב, בעוד העולם כולו רואה בו כלב של ממש.

המשחק של ווד ושל ג'ייסון גאן (ששיחק גם בגרסה האוסטרלית המקורית), כווילפרד נותר נאמן כל-כך לאמת של העולם בו הם מתקיימים כדמויות, שהקהל לא מפקפק לרגע שכל האנשים מסביב רואים את ווילפרד כבעל חיים אמיתי.

ווד הוא בונבון שמספק את הסחורה והוא פרטנר לא רע לגאן שהורס את הבריאות כבן כלאיים סוציומט וסטלן עם יכולות של קואוצ'ר. "ווילפרד" היא למעשה הגרסה המעודכנת והשנונה של "הזוג המוזר" עם ג'ק למון וולטר מת'יאו. ולמרות שאי אפשר לומר שזו תכנית קומית מקורית או אדירה, הסיטואציה המוכרת של שותפים לדירה, לגורל, או לכיוון חיים, בתוספת הטוויסט ההזייתי ש"ווילפרד" מציע, עובדת על הצופה בכמה שכבות של חווית צפייה ושל הומור. מעניין רק שהתוצאה הזו לא מורגשת עד שהפרק נגמר ועד שהצחוק שוכך.

מה ההערות שלכם על הטלוויזיה של השבוע? שתפו אותנו בפייסבוק