ביסטי בויז: להתגעגע להרכב שנתן בשבילנו את הכל

If You Can Feel What I'm Feeling Then It's A Musical Masterpiece
If You Can Hear What I'm Dealing With Then That's Cool At Least
What's Running Through My Mind Comes Through In My Walk
True Feelings Are Shown From The Way That I Talk
And This Is Me Y'All, I M.C. Y'All
My Name Is M.C.A. And I Still Do What I Please

Pass the mic - 1992

היות שבמשך יותר משלושים שנות קריירה, פיותיהם וליבם שווים, אני מנחש שאם יש משהו ש-MCA יקיא ממנו כאילו היה בוריטו אחרי יותר מדי בירות, זה הספדים משתפכים, נוגים וסנטימנטלים על מותו בטרם עת והפיכתו למרטיר. הביסטי בויז, כהרכב סקרן שדגל בפיתוח המחשבה תוך התנסות בכמעט כל אספקט של הביזנס הזה ורק אחר כך הבעת דיעה על משהו, תמיד ידעו לצאת מזה על כנפי הדאחקה, אותה הם לקחו לסיבוב ברקיע יהלומים וגורדי שחקים. MCA נראה היה בתחילת כמו האיש הלא נכון בזמן הלא נכון, וכפרחח האמיתי מבין שלושת היהודים מניו יורק (בכל זאת בא מברוקלין) לא נשאר במקום ופדה את האימג' הזה עד זרא.

אבל דווקא זה שהקיא, שבר גיטרות, הרים פטישים, התמזמז עם מדונה בחדרי הלבשה ועשה הרבה פאדיחות באולפני טלווזייות היה זה שהתבגר ראשון מהשלושה, ולקח אותם למחוזות רצינים-ערפיליים-מעושנים-בלוזיים ופסיכדליים לעשות בהם את מה שהם רוצים. "Bhodhisattva Vow" שיר הסולו המדהים שלו מ-"Ill Communication" מספר את הסיפור שלו, ושל הדרך המדהימה שהלהקה הזו עברה בצורה מושלמת.

כי אם יש משהו שהביסטי בויז ידעו לעשות מלבד להצחיק, להזיז, לפרק, לרגש ולגרום לך לרצות לעשות מוזיקה, זה להמשיך הלאה. תמיד קדימה, וחרף הפיתוי, לא להסתכל אחורה גם לא בזעם ובטח שלא בערגה. איכשהוא, הביסטיז היו כל כולם הווה. לעזאזל, היו שנים שלמות שהוגדרו על ידם, דורות שהעריצו אותם וטחנו את המאסטרפיסים שהוציאו. ובתור אחד שכזה, ובעיקר כבחור סנטימנטלי שלוקח מוזיקה יותר מדי ללב, אני די מתקשה לדבר עליהם, לראשונה מאז 1987, בלשון עבר.

אז כן, זה באמת הסוף. "על החיים ועל המוות" היה אחד מערכי העל של הטריו מאז ומתמיד. בין אם זה להופיע שיכורים בתוכניות אירוח בתור ילדים, לחתוך מעיר הולדתם ולחזור עם הסרג'נט פפר של ההיפ הופ בידיים כמתבגרים, להמציא את עצמם בתור נגנים שפותחים את הראש או כאלו רובוטים מהחלל שבאו להשתלט לך על המוח כגברברים. אצל הביסטיז אין כזה דבר באמצע, להישאר רק עם דבר אחד ולטחון לו את הצורה עד הקאמבק הבא. על שורה צינית מגיעה אחת מרגשת, על כל סימפול מאובק מגיע ג'אם פסיכדלי, על כל שיר Pאנק יש אחד שמפרק לך נשמה או תודעה, ותמיד עד הסוף, לא משנה מה, העיקר לשים בזה את כל כולם.

אולי בגלל זה הביסטיז הצליחו לקיים, בטח שלא למשוך, אלא אשכרה לחיות בתקופת ילדות ארוכה צבעונית ומלאת פליאה טבעית יותר מאשר כל הרכב אחר. כי להיות ילד זה תמיד להיות בהווה. זו גם מהות הבודהיזם שיאוך היה חסיד נאמן שלה ושישבה עליו כמו טרנינג אדידס, מעיל עור או חליפה – בטבעיות. והיום לצערי, ודי בביטחון אני מניח שעוד כמה בארץ, ילידי שנות השבעים והשמונים שגדלו עם וליד הלהקה הזו, מתחילים להבין את המשמעות המוחלטת של פעם אחרונה. כי אין יותר. זהו. נגמר.

זו לא תחושת יתמות, כי הביסטיז אף פעם לא היו דמויות אב. הם היו האחים הגדולים והמגניבים שרצית שיהיו לך. אלו שמראים לך מה אפשר לעשות ומצפים ממך לעשות את זה יותר טוב. אלו שהפכו במהלך שמונה אלבומים לחברים טובים. לחלק מהחיים המוזיקליים שלך. כי מעבר לפרסונות המוזיקליות שלהם, הכינויים האולד סקולים האלה – אד רוק, מייק די ו-MCA – כאנשים, אדם הורביץ, מיק דיאמונד ואדם יאוך לקחו את זה באופן אישי. במיוחד את המעריצים שלהם, להם הם נתנו והראו אהבה כל פעם אחרת, לא פחות ולעיתים, במקרה האלבום האחרון, אף יותר ממה שהם קיבלו.

הביסטיז תמיד חשבו על המעריצים לא כמשאב שמתחזק קריירה, אלא כעל האחים הגדולים שלהם שתמיד צריך להגניב ולהרשים אותם מחדש ולהיאבק על המקום, על הזכות להרים פה מסיבה. מלבד השירים, הקליפים שהגדירו היפ הופ מחדש, את חלקם כאמור ביים יאוך בעצמו, ההופעות החיות בהן התאבדו לילה אחר לילה על הבמה (יפו 1995, מי שהיה שם, יודע. וזוכר) חברת התקליטים והמגזין שהקימו בניינטיז שהקדים את הבלוגינג - הכל היה אישי איתם. השיא לטעמי היה ברעיון הגאוני שמגלם את כל האתוס של הביסטי בויז מבלי להגיד אותו ולהסתבך בניסוחים – Awesome, I" Fucking Shot That!" בניצוחו של הבמאי האקסצנטרי נתניאל הורנבלואר, האלטר אגו הקולנועי של אדם יאוך.

אצל הביטסיז זה חייב להיות קודם כל פשוט. מאד פשוט. הופעה ב-2004 שצריך לתעד? במקום לצלול שוב פעם לאותו פורמט מוכר, הורנבלואר היה חייב לעשות את זה אחרת. כאחד עתיר נסיון שידע עם מי יש לו עסק משני צידי הבמה, הוא החליט להמשיך לעשות את מה שעשה בקליפים שלו – לשבור את המחיצות בין הלהקה למעריצים שלה באמצעות מבע קולנועי פרחחי, מסוגנן אך לא מלוטש. הקולאז' האקלקטי שהורכב מחמישים מצלמות שחולקו לחמישים מעריצים יצר את אחד מסרטי ההופעה הטובים ביותר שנעשו מעולם.

תקדים שיתוף פעולה בין האמנים ובין והמעריצים שלהם, בין המקצוענות הפרועה והחובבנות הפראית ועם התלהבות אמיתית בשני הצדדים יצר כאן טקסט קולנועי שהמציא את היו טיוב שנה לפני שהיה אחד כזה. הורנבלואר, קולנוען חתרני, ארכי-נוכל שלא בוחל בהתפרצויות לתוך טקסים, איש עם זקן ומשקפים וערמת תלתלים, ידע משהו על העולם שנייה לפני – כולם רוצים ויכולים ולמען האמת צריכים להיות שותפים לתהליך העבודה. קוד פתוח. הביסטיז היו כזה עד הסוף. עד החיים ועד המוות.

וזהו. זה הסוף. בדיוק מצמרר, שנה אחרי הוצאת האלבום האחרון שלהם שיותר מכל חגג את נצחון החלמתו ושובו של MCA להרכב שהגדיר כמה חוקי טריגונמטריה מחדש, אדם יאוך נפטר מסרטן ארור ובן של זונה. זהו זה, הסוף. לא ייצא עוד אלבום של הביסטיז בזמן הווה שיזכיר לך, חזק יותר מתמונה מהאלבומים של אמא, איך זה מרגיש להיות ילד. להתרגש ולהתלהב כמו ילד מלהקה שהולכת איתך עוד כשהיית כזה ולעולם לא שיקרה לך, לעולם לא מכרה לך משהו שלא רצית לקנות, כזו שרשמה לך אם לא היה לך כרגע כסף. ועכשיו עם מותו של MCA זה נגמר. זה הזמן שלנו, המעריצים שלהם, להגיד תודה.

תודה אדם על האלבומים, הקליפים וכל ההמולה שלכם, על ליין הבאס הזה של סאבוטג', על שורות כמו People come up to me, and they try to talk shit / Maaaaan, I was making records when you were sucking your mother’s dick. על זה שהכנסת את הראבק של ה-Pאנק בתוך היפ הופ עם פטיש, על הקונצרט למען טיבט, על הבודהיזם, היכולת לחיות תמיד בהווה והדרכים לחיות דרכו כשאתה בי בוי פור לייף, המודעות החברתית שתמיד הגיעה על גרוב רוצח ועל רכבת הרים מוזיקלית שהייתם.

כבוד-על על השערוריות, ההקאות, הקליפ של So Watcha want וכל קליפ אחר שעשית תחת משקפיו הגדולים של הורנבלואר, על חברת ההפקה שהקמת והאידיאולוגיה שקידמה, על המיילים הכנים למעריצים בהם סיפרת על מה שעובר עליך וההתמודדות עם הסרטן, על הקאמבק ממנו בדמות הסרט האחרון שלך, על האלבום האחרון, על הזכות והלגיטמיציה להרעיש ולהיות ילד גם כשאתה עמוק בתוך שנות השלושים שלך. על הזכות הנפלאה להתבגר כשאתם שמה, לפעמים דרכם, לפעמים איתכם. ובעיקר על זה שגרמת לנו, יחד עם עוד שני חברים שלך, להאמין במוזיקה וללכת איתה, לא משנה כמה רחוק, עד הסוף.


*איל רוב יצטרף מחר (ראשון) ללירון תאני לספיישל של שעתיים לזכרו של אדם יאוך מהביסטי בויז ברדיו מהות החיים בשעה 15:00.

עולם המוזיקה נפרד מאדם יאוך: "חלוץ אמנותי אמיתי"
הרגעים הגדולים של הגאון מהביסטי בויז
בואו להיפרד מהמוזיקאי הנדיר בפייסבוק