פרק ראשון: מתוך "מה זה פינקלר"

הוא היה צריך לצפות את זה מראש.

חייו היו שרשרת של אסונות. הפעם הוא היה אמור להיות מוכן.
הוא היה מאלה שצופים את העתיד מראש. לא תחושות בטן מפוקפקות לפני השינה ואחריה, אלא סכנות קונקרטיות וממשיות לאורו של יום. עצים ופנסי רחוב קמו עליו ושברו לו את שתי הרגליים. כלי רכב איבדו שליטה ועלו על המדרכה, והפכו אותו לגל של עצמות מרוסקות וקרעי בשר. חפצים חדים נפלו מפיגומים וננעצו בתוך ראשו.

נוראות מכול היו הנשים. כשהיה ג'ו?ל?יא?ן ט?ר?ל?אב נתקל באישה מהסוג שמצא חן בעיניו, היה סופג את המהלומה לא בגוף אלא בנפש. היא היתה מנפצת את שלוותו לרסיסים.
נכון, שלווה לא היתה לו, אבל היא היתה מנפצת כל תקווה לשלווה בעתיד. היא?היא היתה העתיד.

אנשים שצופים את העתיד סובלים מכרונולוגיה לקויה, זה הכול. השעונים של ג'וליאן טרלאב לא היו מכוונים. מיד כשראה את האישה היה רואה מה יהיה בסופה: את הצעת הנישואים שלו, אותה מהנהנת, את הבית שיבנו יחדיו, את וילונות המשי הכבדים המוסטים שדרכם מסתנן אור סגול, את הסדינים המתקבצים כעננים, את ניחוח העשן הדק הנישא מן הארובה – כל כוך ופינה – את גג הרעפים הארגמני, את הגמלונים ואת החלונות הקטנים הקבועים בהם, את אושרו, את עתידו – כל זה היה ניחת עליו ברגע שהיתה חולפת על פניו.

היא לא נטשה אותו בגלל גבר אחר, לא אמרה לו שנמאס לה ממנו ומהחיים המשותפים אתו, אלא הלכה לעולמה בחלום המעוצב בשלמות של אהבה טרגית – מוכת שחפת, לחת ריסים, ולרוב משוררת מילות פרידה שנלקחו בהשאלה מאופרות איטלקיות פופולריות.

לא היה ילד. ילדים הרסו את העלילה.

בין פנסי הרחוב האורבים והלבנים הצונחות היה מגלה מדי פעם שהוא מתאמן על המילים האחרונות שיגיד לה – גם הן, לרוב, שאולות מאופרות איטלקיות – ושהזמן, כביכול, מתכווץ כמו אקורדיון, שלבו נשבר ושהיא גוססת עוד בטרם פגש בה.
טרלאב התענג למדי על החזיונות הקודרים שהגה על אישה אהובה הגוועת בחיקו. לפעמים הגיע תורו לגווע בחיקה, אבל מוטב היה שהיא תהיה הגוועת. כך ידע שהוא מאוהב: אין חיזיון של מוות – אין הצעת נישואים.

זו היתה שירת חייו. מציאות חייו היתה מלאה בנשים שטענו שהוא מחניק את היצירתיות שלהן ועזבו אותו לאנחות.

במציאות היו אפילו ילדים.

אבל מאחורי המציאות היה משהו שהבליח.

בחופשת בית ספר בברצלונה שילם טרלאב למגדת עתידות צוענייה כדי שתקרא בכף ידו.

"אני רואה אישה", אמרה.

טרלאב התלהב. "היא יפה?"

"בעיני לא," השיבה הצוענייה, "אבל בעיניך... אולי. ואני רואה סכנה".

טרלאב התלהב עוד יותר. "איך אדע כשאפגוש אותה?"

"אתה תדע".

"יש לה שם?"

"על שמות משלמים תוספת", אמרה הצוענייה ומתחה את אגודלו. "אבל אני מוותרת לך כי אתה צעיר. אני רואה ג'ו?נו? – אתה מכיר איזו ג'ונו?"

היא ביטאה "הו?נו?". אבל רק כאשר זכרה לעשות זאת.

טרלאב עצם עין אחת. ג'ונו? הוא מכיר איזו ג'ונו? מישהו בכלל מכיר איזו ג'ונו? לא, צר לו, לא מכיר. אבל הוא הכיר מישהי ששמה ג'ו?ן.

"לא, לא, זה יותר מג'ון". נדמה היה שהיא מתרעמת עליו מפני שלא הצליח למצוא משהו שהוא יותר מג'ון. "ג'ודי... ג'ולי... ג'ודית. אתה מכיר איזו ג'ודית?"

הו?דית.

טרלאב הניד בראשו. אבל הצליל נעם לאוזניו – ג'וליאן וג'ודית, הוליאן והודית טרלאב.

"אז היא, היא מחכה לך, ג'ולי או ג'ודית או ג'ונו... אני עדיין רואה ג'ונו".

טרלאב עצם את עינו השנייה. ג'ונו, ג'ונו...
"
כמה זמן היא עוד תחכה?" שאל.

"עד שתצליח למצוא אותה".

טרלאב דמיין את עצמו תר ומחפש מעבר להררי חושך. "אמרת שאת רואה סכנה. למה היא מסוכנת?"

הוא ראה אותה קמה עליו, סכינה על גרונו – addio, mio bello, addio.

"לא אמרתי שהיא המסוכנת. רק שראיתי סכנה. אולי אתה מסוכן לה. או שמישהו אחר מסוכן לשניכם".

"אז אני צריך להתרחק ממנה?" שאל טרלאב.

היא משכה בכתפיה כדרכן של מגידות עתידות. "לא תוכל להתרחק ממנה".

היא עצמה היתה יפה. לפחות בעיני טרלאב. כחושה וטרגית, עם חישוקי זהב לאוזניה ועם זכר למבטא, כך חשב, של מערב המידלנדס. די היה במבטא כדי שיתאהב בה.

היא לא גילתה לו דבר שלא ידע קודם לכן. העתיד צופן לו מישהי, או משהו.

משהו רציני יותר מאסון סתם.

הוא היה מועד לפורענות וליגון, אך כשהללו הגיעו תמיד היה במקום אחר. פעם אחת קרס עץ ומחץ אדם שצעד ממש מאחוריו. טרלאב שמע צעקה ותהה אם הוא הצועק. ברכבת התחתית של לונדון החמיץ היתקלות באדם חמוש באקדח שהתפרע בקרון הצמוד לזה שלו. המשטרה אפילו לא זימנה אותו לתת עדות. ונערה שאהב בערגה נואשת של תלמיד בית ספר – בתו של אחד מידידי אביו, מלאכית שעורה עדין כוורד בשלהי הקיץ וששתי עיניה, דומה, היו לחות תמיד – מתה מסרטן הדם בגיל ארבע-עשרה כאשר היה טרלאב בברצלונה וביקש שיחזו את עתידו. בני משפחתו לא הודיעו לו בזמן כדי שיוכל להיות נוכח בשעותיה האחרונות, או אפילו להגיע להלוויה. הם לא רצו לקלקל לו את החופשה, כך אמרו, אך האמת היא שלא היו בטוחים שיוכל לעמוד בכך. אלה שהכירו את טרלאב לא מיהרו להזמין אותו לבקר חולה על ערש דווי או להשתתף בהלוויה.

עדיין היה לו, אם כן, כל מה שאפשר להפסיד. הוא היה בן ארבעים ותשע, במצב גופני טוב, לא נפצע כלל מאז שמעד בינקותו על ברכה של אמו, ועדיין לא התאלמן. למיטב ידיעתו אף אישה שאהב או שכב עמה לא מתה, ובכל מקרה רק מעטות נותרו לצדו די זמן עד שמותן יוכל להפוך לסיומה המטלטל של פרשייה נפלאה. זה היה הדבר שהעניק לו מראה צעיר שלא כדרך הטבע – ציפייה להתרחשות טרגית, שלא באה על סיפוקה. אותו מראה המאפיין, לפעמים, בני אדם שגילו מחדש את האמונה.

היה זה ערב חמים של סוף הקיץ, וירח חסר מנוחה עמד במרומי הרקיע. טרלאב חזר מארוחת ערב עגומה בחברת שני ידידים ותיקים שהתאלמנו זה לא כבר, האחד בן גילו והשני קשיש ממנו בהרבה. על אף הסכנות האורבות ברחוב החליט להתהלך מעט באזור של לונדון שאותו הכיר היטב ולהגות בתוגת הערב שעבר לפני שיעצור מונית וייסע הביתה.

ייסע במונית, לא ברכבת התחתית, למרות שהתגורר ממש ליד התחנה. אדם שחשש, בדומה לטרלאב, מפני מה שיאונה לו מעל לפני הקרקע, לא היה מהין להסתכן מתחתיה. לא אחרי שניצל בנס מיריותיו של המתפרע.

"כמה עצוב – אין מילים", אמר, כמעט בקול רם. הוא התכוון למותן של נשות חבריו ולמותן של נשים בכלל. אך הוא הרהר גם בגברים שנאלצו להישאר לבד, ובו עצמו בכללם. לאבד אישה שאהבת זה דבר נורא, אבל נורא לא פחות הוא כשאין אישה שתוכל לחבק ולערסל בזרועותיך לפני בוא האסון...
"בלי זה, למה אני כאן?" שאל את עצמו, משום שלא הסתדר היטב לבדו.

הוא חלף על פני הבי–בי–סי, מוסד שלמענו, בעבר, עבד וטיפח תקוות אידיאליסטיות, אך כעת שנא מעבר לגבול ההיגיון. אילו היה היגיון בשנאתו היה נוקט אמצעים כדי שלא לחלוף על פני הבניין לעתים כה קרובות. בחצי פה גידף אותו רפות: "חורבה מחורבנת".

קללות של גן ילדים.

זה היה בדיוק מה ששנא בבי–בי–סי: הוא הוריד אותו למדרגה של ילד. "הדודה", זה היה שם החיבה שהדביקה האומה הבריטית לתאגיד. אבל דודות הן דמויות שקשה לרחוש להן חיבה: הן מרושעות ולא מהימנות, מזייפות אהבה רק כאשר הן משוועות לה בעצמן, ואז נסגרות. הבי–בי–סי, האמין טרלאב, הפך את מאזיניו לנרקומנים ושיקע אותם במצב של תלות מטופשת. כפי שעשה לעובדיו. גרוע מזה, במקרה של עובדיו – אותם כבל באזיקים של קידום וגאוות שווא, וחסם בפניהם כל סיכוי לחיים אחרים. טרלאב האמין שהוא עצמו דוגמה טובה לכך. אם כי אותו לא קידמו, רק חסמו.

הבניין היה מוקף במנופים, גבוהים כמו הירח ומתנודדים כמוהו. יהיה זה גורל הולם, חשב: כמו שהתחלתי, ככה לגמור – כשציוד של הבי–בי–סי עושה לי חור בראש. החורבה המחורבנת. הוא יכול היה לשמוע את גולגולתו נפרכת, כמו קרום האדמה הנפער בסרט אסונות. אבל החיים הם הרי סרט אסונות שבו נשים נפלאות מתות זו אחר זו. הוא החיש את צעדיו. עץ קם עליו. כשסטה הצידה כמעט שנתקל בשלט של עבודות בכביש שהיה מוטל על הקרקע. סכנה. שוקיו כאבו למחשבה על ההתנגשות שלא התחוללה. הלילה הזה אפילו נשמתו רעדה בחשש.
זה אף פעם לא בא מהכיוון שאליו אתה מסתכל, אמר לעצמו. זה תמיד מגיע מכיוון אחר. שאז הפכה צללית מתחת למשקוף לתוקף, אחזה בגרונו, הטיחה את פניו בחלון ראווה, הורתה לו לא לצעוק ולא להיאבק ושחררה אותו משעון, תיק, עט נובע וטלפון נייד.

רק מששככו הרעידות שאחזו בו, היה מסוגל לגשש בכיסיו הריקים ולהיות בטוח שמה שקרה אכן קרה.
אין תיק, אין טלפון נייד.
בכיס מעילו אין עט נובע.
על פרק ידו אין שעון.
ובתוך תוכו אין זכר למאבק, אין אינסטינקט הישרדות, אין אני?מעל?לכול, אין שום מונח שיתאר את הדבק שעושה את האדם למקשה אחת ומלמד אותו לחיות בהווה.
אבל מתי בכלל היה בו משהו כזה?

מה זה פינקלר/ הווארד ג'ייקובסון, מאנגלית: יותם בנשלום, הוצאת כתר, 357 עמודים