The Gossip בינוניים, סנטיגולד מסוגלת ליותר ואזילייה בנקס מרשימה: טור פופ

בת' דיטו מספרת שלקראת הקלטת "A Joyful Noise", האלבום החדש של גוסיפ, היא שמעה אבבא במשך שנה שלמה. לכתבת ה"גרדיאן", ששירטטה פרופיל ארוך שלה בשבוע שעבר, היא הסבירה שבניגוד לרובנו, היא לא שמעה אבבא בילדותה. היא גדלה בארקנסו, בלי כסף; ופופ, ובטח שפופ שוודי, לא ממש היה חלק מהתפריט התרבותי.

אז בת' דיטו גילתה את אבבא רק לקראת גיל 30. את התגלית המרעישה היא הביאה לאולפן של בריאן היגינס, מפיק פופ בריטי מבית ההפקה "קסונמניה", שאחראי למוזיקה של גירלז אלאוד, קיילי מינו והפט שופ בויז. שמות שיש להניח שדיטו לא ממש שומעת באופן קבוע. הקומבינה הלא שגרתית הביאה לעולם את "A Joyful Noise" שבהתאם משווק כאלבום פופ, או לפחות כאלבום הכי פופי של הגוסיפ עד כה. חדשות טובות? כן, בהחלט. חדשות גדולות? לא בהכרח.

את הכריזמה של דיטו אף מפיק לא יקבור וכצפוי, היא מגיבה היטב לאהבתו של היגינס לסאונד אולטרה מלוטש והפקה קפדנית עד אובססיבית. אל חשש, זה לא אומר שהיא נשמעת באלבום החדש כמו שריל קול, אבל זה כן אומר שהיגינס, דווקא מי שאחראי לפופ המסחרי ביותר, הצליח לעשות את מה שאפילו ריק רובין נכשל בו - הוא עידן את דיטו והעמיק אותה. הוא מצא בה עוד רבדים. ואולי זה לא רק היגינס - עוד באי.פי היפה שדיטו שיחררה בשנה שעברה עם סימיאן מובייל דיסקו ניתן היה להבחין בכך שהיא זנחה את השירה משולחת הרסן לטובת שירה ורסטילית יותר.

"A Joyful Noise" נאמן לשמו והוא מציע אחד עשר שירים שהם רעש שמח ומשמח. את הפתיחות החדשה של דיטו אפשר למצוא בשלושה שירים מייצגים, שבחוכמה הונחו אחד אחרי השני באלבום: זה מתחיל עם "Casualties Of War", בלדה נהדרת באווירת סטיבי ניקס וקייט בוש, ממשיך עם "Into The Wild" הסקסי, בו דיטו נשמעת כמו טאנה גארדנר על בס של דיסקו שחור סבנטיזי וזה נגמר עם "Get Lost", להיט דאנסי עם פזמון עמוס קלידים של תחילת הניינטיז. מדובר באחלה אלבום, וזאת למרות שמלבד השלישייה הזו רמת השירים באלבום לא אחידה. הם כולם יפים, אבל חלקם גם סתמיים."A Joyful Noise" מאשש את מה שידענו תמיד על גוסיפ: להקה כיפית ולא חשובה עם זמרת נהדרת וקצת מתישה.

סנטיגולד הוציאה לפני כשבועיים אלבום חדש, "Master Of My Make Believe", שמזכיר קצת את האלבום של דה גוסיפ. לא כי הוא פופי במיוחד, אלא כי כמוהו הוא נהנה מווקאליסטית מהפנטת ויצירתית מאד וסובל מרמה לא אחידה של שירים. ובכל זאת, בהחלט שווה לשמוע את החדש של סנטיגולד ולו רק בגלל נבחרת המפיקים המדהימה שהיא איגדה אליו: דייב סיטק, גרג קורסטין, סוויץ', דיפלו, בורקה סום סיסטמה, יה יה י'ז, קיו-טיפ ובויז נויז.

זה אלבום עם אנרגיה גדולה ובשורה קטנה, ושלוש פנינים בולטות: "Desperate Youth", הסינגל המוביל ולהיט אינדי, "This Isn't Our Parade" בו סנטיגולד נשמעת באופן נדיר מלאת רגש ו-"The Keepers" המקסים, אולי הרגע הכי פופי ונגיש באלבום, אותו הפיק גרג קורסטין (ויש בו רמיזה קטנה ומקסימה ל-"Running up that hill" של קייט בוש). בשירים אחרים, "The Riot's Gone", למשל, זה עובד פחות, בעיקר כי ההפקה של ניק זינר מהיה יה יה'ז גורמת לסנטי להישמע כמו חיקוי חיוור של קארן או. וזו בדיוק הבעיה: סנטיגולד, על כל האנרגיות הבלתי מתכלות שלה, מאבדת מהר מדי את עמוד השדרה שלה. יש לה את כל הכלים לעשות אלבומים מדהימים, אבל במקום לכתוב שירים מעולים היא כותבת שירים מגניבים. אז "Master Of My Make Believe" הוא אחלה, אבל בפעם הבאה כבר נבקש יותר.

אזילייה בנקס הודיעה לאחרונה שלא תשתתף ברוב הפסטיבלים שנקבעו לה לקיץ הקרוב כי היא תבלה את הקיץ בהקלטת אלבום הבכורה שלה, שיצא בספטמבר. בינתיים, אנחנו מקבלים מההבטחה הכי גדולה של ההיפ הופ הנשי רגעים קטנים, נחמדים, אבל לא מספיק מלוטשים. כזה היה שיתוף הפעולה שלה עם הסיזור סיסטרז וכזה הוא "Jumanji" שיר חדש מתוך מיקסטייפ חדש שלה. הקצב הבלתי אפשרי והחיוניות הסקסית שלה עדיין שם, אבל כדי לסחוב אלבום שלם אזילייה תצטרך למצוא בעצמה יותר מזה. שתלמד את השיעור שסנטיגולד ודיטו פיספסו, ותבין שמגניבות תביא אותה עד לאולפן עם מקדמה יפה ומפיק נחשב, אבל היא לא תכתוב לה שירים טובים. ושירים טובים הם, בסופו של דבר, הסיבה שלשמה התכנסנו.

גוסיפ - מה חשבתם על האלבום החדש? שתפו אותנו בפייסבוק