ונוס, אלת היופי והאהבה במיתולוגיה הרומית (מקבילתה של אפרודיטה מזו היוונית), נבראה בידי אמנים לאורך ההיסטוריה כאידיאל היופי האלוהי המגולם בנשיות. בין הגרסאות הרבות שלה, בולטת זו הבלתי נשכחת של סנדרו בוטיצ'לי בציור "הולדת ונוס". היצירה תרגמה את הסיפור המיתולוגי של לידת ונוס מקצף הגלים למופת של הציור הרנסנסי.
502 שנה לאחר מותו של הצייר האיטלקי (היום, 17 במאי), מיתוס היופי הנשי הענוג שהוצג בה הפך מזמן לאחד מיסודות התרבות המערבית, תשאלו אפילו את עידו רוזנבלום ו-50 מושגים שחייבים לדעת שלו ושל "קשת".
כיאה לדימוי המכונן שהיא, ונוס של בוטיצ'לי זכתה לאינספור פרשנויות, בהן גם הפארודיות המתבקשות: זו של "משפחת סימפסון", הגרסה של "החבובות" עם מיס פיגי בתור האלה היפיפיה וכמו כל להיט ויראלי שמכבד את עצמו - ונוס חתולים.
מאות שנים אחרי שצוירה, מעניין כעת להתבונן בווריאציות העכשוויות השונות ל"הולדת ונוס", אלה שהצליחו לומר משהו על גלגוליה של האידאה הנשית בעולם בו אנו חיים כיום.
אחת מהגישה הרווחות לטיפול בקלאסיקה היא להגחיך אותה על ידי הצגת ורסיה גרוטסקית שלה. דוגמא לכך ניתן למצוא ב"הולדת ונוס" של צלם האופנה וחביב הסלבז, דיוויד לה שאפל מ-2009, מתוך הטמבלר "katrinaeugenia". הצלם הפרובוקטור נהנה מהעירום שבא עם המיתוס והעניק לו פרשנות בשפה העיצובית הכה אופיינית לו.
ונוס של לה שאפל אינה עולה עוד מקצף הגלים, היא יותר בכיוון של נופש נודיסטי בריזורט ביעד אקזוטי מסביב לגלובוס. הישויות שסימלו את הרוח וזו שהיתה העונות הופכים בידיו של לה שאפל לדימויים הומו-אירוטיים ברורים; אחד מהם אף מכסה את איבר מינה של ונוס בקונכיה שמזכירה בצורתה יותר מכל את הדבר אותו באה להסוות. ונוס של לה שאפל אינה מבקשת באמת להסתיר את חזה ושני שדיה חשופים לכל. מעל לכל, בניגוד למבט הנוגה בעיניה של בת דמותה מעשה ידי בוטיצ'ילי, זו הנוכחית לובשת מבט סתום וחלול.
הוולגריזציה של ונוס כפי שהיא מוצגת אצל לה שאפל, מתקשרת בעוצמה לגרסת הברבי של הקלאסיקה כפי שהיא מופיעה בטמבלר "blueprint-symphonic". ונוס הפעם אינה צפה עוד על פני צדפה, אלא נישאת על גבי אסלת שירותים. השמיכה הפרחונית שנועדה לכסותה הופכת כאן לדגל ארצות הברית ואל הרוח הופך ליצור היברדי שבין קן לבאטמן. ארץ גיבורי העל של הדוד סם פוגשת בארץ יצורי הפרא והפלא של המיתולוגיה.
הגרסה המצועצעת הזאת מדגישה שוב את נוכחתו המהותית של מיתוס היופי הנשי בחיינו - מוונוס של בוטיצ'לי ועד למפעל הברביות הבלתי נדלה. והיום כשמדברים על אידיאל יופי ונשיות מדברים בעיקר על דבר אחד - פוטושופ.
אותו מיתוס נשי שהרים על נס בעבר את האשה עבת הבשר הפך ממזמן כבר לבלתי אפשרי ובלתי מתפשר. הרזון הקיצוני ומשטר הפוטושופ עשו את שלהם, וחלחלו גם אל הקלאסיקה האמנותית.
התמונה הזאת, שלקוחה מהטמבלר "ohwellpart1", היא חלק מפרויקט של האמנית האיטלקיה אנה אוטופיה ג'יאורדנו (Giordano). ג'יאורדנו לקחה כמה מציורי העירום המפורסמים בתולדות האמנות והעבירה אותם ריטוש מאסיבי. היא תוהה מה היה קורה אילו הסטנדרטים של היופי של זמננו היו תקפים בתקופתם של גדולי הציירים ומציגה גרסאות שדופות של החושניות האמנותית.
הצעד הבא המתבקש אחרי הצרת היקפיה של ונוס, הוא להעלים אותה כליל.
מושג הנשיות כפי שהוא נתפס באידאה של בוטיצ'ילי לא רק שעבר גלגולים שונים ומשונים עד שהגיע לצורותו המצומקת כיום, אלא שכעת הוא נעלם לחלוטין מהשדה - בתמונה מתוך הטמבלר andrewfabulous1 האשה נעלמת, רק קווי המתאר שלה נותרים. התוכן שלה אינו משנה, העיקר שהצורה עוד משורטטת היטב.
כעת ניתן למלא את החלל של האשה בדם חדש - בגבר-אשה. לפי המיתולוגיה, קצף הים, ממנו נולדה ונוס, נוצר מאיבר מינו המסורס של אוראנוס (השמים) אשר צף על פני הגלים. כאן, בגרסה של ג'ואל פטר (Peter) שמופיעה בטמבלר "donnadiaqua", הפאלוס הגברי חוזר לתמונה, תרתי משמע.
גרסה מודרנית מעניינת של "הולדת ונוס" ניתן למצוא בטמבלר "oneeyedspider, שלקח את ונוס העולה מקצף הגלים והציג במקומה את ונוס העולה מן האשפתות. באופן מילולי. המרחבים הפתוחים של הים נעלמו ובמקומם קיבלנו חלל מחופה עץ, מעין אולם כנסים/היכל מוזיאלי. השליחים השמיימים שחיכו לוונוס המקורית משני צדדיה הופכים כאן להומולסים שספק מבקשים להגן עליה, ספק מנסים לנצלה.
אם נצעד צעד קדימה מהניתוק של ונוס מההקשר המקורי והמוכר שלה בתוך היצירה, ניתן יהיה להצעיד את ונוס עצמה החוצה מן המסגרת. זה בדיוק מה שנעשה בטמבלר "micromimic", או ליתר דיוק, לא צעדה - נפילה. גם כאן הנפילה הזאת יכולה להתפרש כסימבולית להדרדרות של אותו מיתוס נשי ענוג. אולם, מעל לכך, היא בעיקר ממש מצחיקה.
בטמבלר "ldwt" האמן הדרום קוריאני יוג'ין לי (Youjin Lee) הצעיד את ונוס אל עבר הפופ-ארט. הוא צבע את הגוף הנשי הנייטרלי לכאורה בצבע ורוד ואת מחלפות השיער הג'ינג'י המשתפל החליף בכתר קוצים מנצנץ כך הוא חיבר אותה מצד אחד לבן האלוהים, ישו הסובל, ומצד שני לטראש-גלאם של האייטיז במלואו הדרו. התנוחה היא אותה תנוחה ביישנית המכסה את איבריה המוצנעים של הדמות, אלא שגם הפעם התנועה עקרה ושני שדיה חשופים לכל.
עם כך, השינויים שמודל היופי ותפיסת הנשיות "הראויה" עברו במאות השנים האחרונות ידועים לכולנו ועדיין מעניין לראות איך הם באים לידי ביטוי בגלגולה של היצירה האמנותית. האדפטציות השונות להן זכתה ונוס של בוטיצ'לי סיפקו נקודות מבט קודרות/משעשעות/מרגיזות ובעיקר מעוררות מחשבה על האידיאלים הדומניננטיים בחברה שלנו כיום.
ונוס שעלתה ממצולות הים עשתה תנועה הפוכה למיתוס נשי אחר שצלל אל המים - וירג'יניה וולף. מי שמחבר בין שתי הפיגורות הנדמות כה רחוקות זו מזו היא לא אחרת מאשר פלורנס וולש, מפלורנס אנד דה מאשין. הג'ינג'ית הלוהטת (שערות האש של ונוס של בוטיצ'לי היו סמל לתשוקה) שרה על הסופרת האובדנית בעודה ניצבת בתוך חזיון אוקייני שמזכיר את הציור הנודע. על הקו שבין הפריון של ונוס לחדלון של וולף נמצאת וולש, אשה במאה ה-21.