אין מי שלא יכיר את הסיטואציה אדם יוצא את ביתו ומולדתו חדור כוונה, מגיע לארץ אחרת במטרה להפוך אותה לשלו, גם אם לזמן מוגבל; ומגלה שזו כבר לא קנזס, טוטו. התרבות שונה, הקודים עדיין מוצפנים, והחוק השריר היחיד הוא זה של מרפי. "קטמנדו" (ימי רביעי ברשת, 22:30) מספרת את הסיפור המוכר הזה עם טוויסט שמוליק ומושקי, זוג חרדי צעיר (מיכאל מושונוב וניצן לברטובסקי) מגיע בהתערבות הגורל לקטמנדו, נפאל, כדי להקים שם בית חב"ד ולערוך סדר פסח כהלכתו עבור קהילת המטיילים הישראלים. הזרות והתלישות הרגילים עוד עולים בחזקה ב"קטמנדו" מפאת חוסר הגמישות שיכול להפגין הזוג החרדי מול המציאות השונה.
ברקע סיפור בית חב"ד המתהווה, קיימת דרמה נוספת, זו של גיאני, ישראלי לשעבר (לירון לבו) שמחזיק גסטהאוס נפאלי ומתכחש לשורשים שלו. מול המטיילים הישראלים הרעשנים, גסי הרוח וחסרי הגבולות שמתייחסים למזרח הרחוק כאל המשתנה הפרטית שלהם, אפשר להזדהות עם הנטייה של גיאני לסרב לשתף פעולה עם הזיהוי המיידי איתם.
את "קטמנדו" אולי לא הוגן להשוות ל"אננדה" של דנה מודן המשודרת במקביל, אבל גם מתבקש ובהשוואה הזו "קטמנדו", לפחות לפי הפרק הראשון שלה, יוצאת מופסדת. הפרק שמוקדש רובו לאקספוזיציה, מפספס בתחום הדרמה ולא מצליח להשאיר רושם חד משמעי או לתפוס את הצופה בבלוטת ההתמכרות כך שלא יוכל להמתין כבר לפרק הבא.
"אננדה" מתרחשת בהודו, "קטמנדו" בנפאל ושתיהן נהנות מלוקיישנים צבעוניים ועיצוב אמנותי עסיסי ומושקע, כך שמראש האסתטיקה שלהן מושכת את העין. אלא שאין די באסתטיקה כדי למשוך את הלב. ובעוד ש"אננדה" משתמשת בהודו כשחקנית נוספת בדרמה קומית מהודקת ותפורה היטב, ב"קטמנדו" עדיין לא ברור האם תצליח לשלב בין הנראטיב הישראלי לזה הנפאלי והסינרגיה תהיה כזו שתצדיק את ההפקה מעבר לים.
בעוד שמושונוב יוצר דמות סימפטית ומלאת חן, עוד לא ברור האם התפקיד הראשי השני לא גדול מדי לכתפיה של לברטובסקי הצעירה, וחוסר הנסיון שלה עדיין ניכר וחורק פה ושם. לירון לבו, לעומתם, מצליח במעט מאוד זמן מסך לייצר נוכחות חזקה ומסקרנת, ומעניין לראות לאן ייקח את הדמות שלו. למרות שהדרמה המרכזית היא של שלוש הדמויות האלו (עד שייכנסו בהמשך דמויות נוספות כפי שנרמז מההצה לפרקים הבאים, שם מפציעה גל גדות), יש לקוות שהשימוש בדמויות הנפאליות לא יהיה כזה המתייחס אליהן כאל פלקט רקע צבעוני בלבד.
פריצת הקונטקסט הישראלי הסגור הרמטית כמעט, של סדרות על חבר'ה צעירים שמגבשים זהות, קומדיות משפחתיות דביקות, דרמות מהורהרות פוליטיות-חברתיות או סדרות הקונפליקט הדתי-חילוני היא מהלך מבורך שהתחיל עם "אבודים באפריקה" המרעננת והמשיך בקו של סדרות הרבה פחות נוסחתיות, הרבה יותר אווריריות במבנה שלהן ובעלות גישה קוסמופוליטית בריאה. "קטמנדו" יכולה להשתייך אליהן, אם בהמשך תתהדק סביב הגרעין הראשוני שלה, ותצליח לייצג באופן חדש ומעניין את המפגש בין ישראליות לעולם הגדול, בין הקרעים הקטנוניים של הפלגים השונים בחברה, ובין כל דמות לזהות המתהווה שלה.
לפחות כרגע, "קטמנדו" נראית כמו רעיון מצוין על הנייר, בעלת פוטנציאל לשנות משהו נוסף בגישה הישראלית לטלוויזיה הן בתחום היוצרים של התעשייה ובטח שאצל הצופים אבל בעלת פרק ראשון מאכזב במקצת. זה עוד יכול להשתנות בהמשך ובכל מקרה שווה להמשיך ולעקוב אחריה עד שתגבש לעצמה אישיות מובהקת כזו שתכריע לכאן או לכאן.
"קטמנדו" - מה אתם חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק