"הסמויה": הדמויות הגדולות ביותר והסצנות שמייצגות אותן

אחת מנקודות העוצמה של "הסמויה" היא כמות הדמויות שיצר דיוויד סיימון בחמש עונותיה והעומק המיוחד והנדיר שהעניק לכמעט כל אחת מהן: מי מהן שבלטה כבר בעונה הראשונה ומי שחיכתה עד העונה החמישית כדי לקבל את הכבוד המגיע לה. לרגל פרויקט "הסמויה" במלאת עשור לעלייתה, ניסינו לקחת את הדמויות המרכזיות, כאלו שקיבלו נפח מספיק לאורך חמש העונות של הסדרה ולנסות לאפיין אותן בסצנה אחת, כזו שתגיד הכל. נכון, ישנן דמויות רבות נוספות וכמובן לכל דמות כמה סצנות, אבל אם יש דבר שבולטימור של דיוויד סיימון לימדה אותנו היא שאין זמן: לך תדע מאיזו פינה יגיע הסוף.

כשסטרינגר ואייבון גדלו ברחובות בולטימור, אף אחד מהם לא האמין שיעבור את גיל 30 בחיים. שניהם עשו את זה, אבל סטרינגר רצה יותר ממה שיש לפינות ולכסף המלוכלך של הסחר בסמים להציע: הוא רצה להיות ביזנס-מן, בוגר אקדמיה שסיים עם פרק הנשק בחייו והחל בפרק אחר: הביורוקרטיה, הסדר, ההיגיון. ככה הוא רצה לנהל את קולקטיב הסמים בזמן שאייבון בכלא וכך הוא פגש באמת המרה: החיילים שלו לא מבינים אותו, הרחוב צוחק עליו ושותפו לדרך זועם. זו בולטימור, סטרינגר, זה פשוט לא עובד כאן ככה.

פולמוס ג'ימי מקנולטי הוא אחד המרתקים שיצרה "הסמויה": מצד אחד, איך אפשר לא לאהוב את השוטר הזה, Good Po-Lice" כמו שאוהבים להגיד במלעיל, מוח מבריק ויצירתי, אדם עם ביצים בגודל כל מרילנד שבחיים לא ייתן לאיש להגיד לו מה לעשות. מצד שני, מקנולטי הרס כל דבר שאי פעם נגע בו: הוא שתיין, בוגד סדרתי, אבא שנותן לילדים שלו לעקוב אחרי פושע מסוכן ומאבד אותם בדרך ובעיקר אחד שאי אפשר לסמוך עליו, אף פעם. הסיבה שמקנולטי נהנה מאיזשהו קרדיט הוא האופן שבו הוא מעורר אמפתיה לטמטום שלו, כי זה טמטום שנובע לכאורה מאומץ לב ורצון לעשות טוב. התוצאות? כמו בדמות הרוצח הסדרתי שהוא זייף רק כדי להילחם שוב בסמים וברציחות - שייכנסו לו לתחת.

חרף ההטיות הרבות של המילה היחידה בסצינה, מקצוענות תסכם את אחד הרגעים הזכורים ביותר של הסמויה. מקצוענות קודם כל של היוצרים – שניכר כי הם יודעים בדיוק על מה הם מדברים כשהם לא אומרים משפט אחד, ושל הדמויות שלהם: מקנולטי ובאנק. מול העיניים המשתאות, והלעיתים מפוחדות של השרת – הדמות שדרכה אנו רואים את הסצינה – הצמד הזה מראה שלא משנה כמה מיואש, שתיין, מפוכח, תאב נקמה או כבוד או אדיש אתה – זה הקוד של הסדרה כולה. זו לא סצנה על באנק ומקנולטי בלבד אלא זו סצינה על ערך העל של הסדרה - מקצוענות. כולם, לפחות אלו שהחזיקו יותר מעונה, הם פרופסיונלים בתחומם. אין טוב ואין רע בסמויה, אלא מישהו, תבחרו אתם לבד מי, שיודע לעשות את העבודה של כמו מאדרפאקר אמיתי. פאקינג איי.

בבסיסו, דיטקטיב באנק מורלנד רק רוצה הביתה. הוא מעולה בפתרון מקרי רצח, הוא מוציא הודאות מנחקרים כמו שניגר בבולטימור יודע למצוא נשק, אבל בסוף – לא באמת אכפת לו. עד שמגיע המקרה וכן, משהו מסתובב אצלו בראש: פתאום הוא נזכר היכן גדל, כמה קל היה להידרדר לפשע אז, כמה תקוות תלה בו אביו, כמה הכל התבלגן עם האלכוהול והמקנולטים שהוא פגש לאורך חייו. עכשיו, כמו שהוא אומר לעומאר, עכשיו אני אסביר לך איך זה היה אמור להיות.

קלישאת ה"אתם לא רוצים לפגוש אותו בסמטה חשוכה?" צריכה להגיע בצמוד לתמונה של מרלו סטנפילד, כמו התמונה שיש לדניאלס והחבורה על הקיר: הפנים הקרות והמפחידות, המשפטים הקצרים באנגלית שבורה ועילגת, הרוע. מרלו סטנפילד כבש את דרכו לצמרת עסקי הסמים של בולטימור בזכות אכזריות וקור רוח, כמו הרגע שבו נטפל לשומר עלוב בחנות, שניסה להבין למה גנגסטר ברמה שלו גונב סוכריה על מקל מול העיניים שלו. "אתה רוצה שזה יהיה בדרך אחת", אומר לו מרלו. "אבל זה יהיה בדרך האחרת": השומר הבין שחייו למעשה הסתיימו, מרלו מראה שיש רק דרך אחת להתמודד איתו: לזוז מהדרך.

במקום כמו בולטימור של "הסמויה", הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך הוא להיות יותר חכם מכולם. לא חשוב אם זה במשטרה או ברחוב, אף אחד לא אוהב את האיש שיודע הכל, ולסטר פרימון ידע הכל: הוא ידע איך להסתבך בחקירת רצח שעצבנה את הממונים עליו והעיפה אותו ליחידה שולית; הוא ידע איך להתעסק בכסף; הוא ידע איך להתאבד עם מקנולטי על חקירה מופרעת לחלוטין.

אבל פרימון גם ידע שלא מצפה לו שום תהילה בדרך. הוא לוחם צדק, אבל בשביל הכיף האינטלקטואלי שיש בלהיות בצד של הטובים, לא בוונדטה מול העולם. ההנגדה המושלמת שלו היא מקנולטי, האיש שלא מסוגל לשמור על יחסים יציבים לעומת פרימון, האיש היציב בעולם. ברגע אחד של עימות ביניהם, הוא מסביר למקנולטי בדיוק איך זה עובד ולמה אנשים כמוהם נדונים להפסיד לנצח.

באבס באבס, באבס. בשקט אולי הדמות הכי אנושית ואהובה בתופת האנושית שהיא "הסמוי"ה. דיוויד סימון הניח את כל החמלה, האהבה, הייאוש ובעיקר המאבק לזכות בתקווה אצל הג'אנקי ההומלס וטוב הלב שהוא באבלס. הסצינה הזו, בא באבס מסתובב בגיהנום אורבני שהפך להיות הניסיון של באני קולבין וכשהלבן היחידי שהוא מוכר הן חולצות ואנחנו איתו. זה הגדולה של סיימון: הוא גורם לך להזדהות אם אלו שאתה לא רואה ביום יום, ה-לא-אנשים-ההומלסים שאנו ממהרים להסיט מבטינו מהם.שמה, בעיניים של באבס ובלב הענק שלו, נמצאית האנושיות. העובדה שהוא מלשין, משת"פ או איך שלא יקראו לזה, לא גורעת מהחיבה אליו, אל באבס, שדאגתו לשותף ובן חסותו, ג'וני, היא אחד מסיפורי האהבה הגדולים של "הסמויה". וכל הזמן העיניים האלו, נכבות ונדלקות ברפליקה אחת, העינים של באבס מסתכל עלינו, ואנחנו, לפעם ראשונה, מחזירים מבט אמפתי לאחר.

אמביוולנטיות היא תכונה הכרחית בפוליטיקה ובוודאי בזו של "הסמויה". אתה לא יכול להאמין במה שבאותו ערב יכול לקרוס כמו המגדלים בשיכונים העלובים של מערב העיר. טומי קרקטי כאילו נולד מתסריט של ארון סורקין ולאט לאט, קערת חרא אחרי קערת חרא כמו שהבטיח לו ראש העיר הלבן האחרון של בולטימור, למד איך משחקים את המשחק. והיה רגע אחד, רגע פוליטי ואנושי טהור כזה, שבו קרקטי היה לרגע אידיאליסט מבחוץ ומבפנים ציניקן שדפק את החבר הכי קרוב שלו כדי לסמן את תחילת המירוץ לראשות העירייה. זה היה רגע מעורר השראה של מילים, שמאחוריהם הסתתר צחוק אחד גדול של הרשע. אין טוב מוחלט בחיים האלה ולמעשה אין שום דבר שלם: רק הרוע. הוא תמיד צוחק אחרון.

באני קולווין, איזה איש, הא? בסצנה אחת, שכל כולה מונולוג קולבין עושה את לכאורה את הדבר הכי לא הגיוני לשוטר, לאפשר מכירת סמים, ומסביר, כמו שהוא איש פשוט ופרקטי, את ההגיון הגאוני מאחורי זה. באני הוא השוטר הקלאסי אותו פגשנו גם בדמות השריף טום בל, ב"ארץ קשוחה". אחד שאפשר לסמוך עליו.מהסוג הגברים שראו משהו, נשארו ערכיים, מבינים שהם פה בשביל האיש הפשוט ולא נגד אבל ולא כל כך מבינים מה קורה כאן לעזאזל במקום הזה.

בניגוד לטום, באני, אשכרה ניסה לעשות משהו. הנשק שלו: שקית חומה. שקית חומה שתתן לשוטרים שלו את המרחב לעשות את הדברים החשובים באמת, לשים את מאחורי סוגר ובריח את האנשים שהורסים את החברה, לא את קורבנותיהם. המפקד הראשון של מקנולטי, לא יכל לשער, כמה רחוק זה עלול להגיע, ואנחנו הרווחנו את יריית הפתיחה המושלמת לעונה מושלמת, עונה 3 שבאני הוא אחד ממחולליה. הסצינה שלו, מונולוג שכמו מבתר את החברה האמריקאית שאוהבת לעטוף עצמה בשכבות מוסר תפלות רק כדי לא לא להגיע לעיקר הבעיה, נותן אולי את הרגע האופטימי הכמעט יחידי במדרון התלול והאפל אל הגהנום הכאוטי של האמסטרדם.

אפשר לריב עד הסצנה המנצחת של עומאר עד מוות מקרי בחנות מכולת קוריאנית: אולי השוד הראשון בסטאש של בארקסדייל? אולי זו סצנת נסיון ההתנקשות בבארקסדייל? ואולי זה ה"אם אתה הולך על המלך, עדיף שלא תחטיא"? אי אפשר באמת להכריע, רק להציע: הרגע שבו עומאר מקבל טיפ על משחק קלפים עשיר שמרלו נמצא בו הוא הרגע שכל החושים של עומאר נדלקים: כסף, לדפוק גנגסטרים שנואים וגם להשפיל ולרמוס: מרלו לא מסתפק בכסף של המשחק, אלא גם בתכשיט של מרלו, האיש הכי מסוכן בבולטימור נכון לאותו רגע, אבל עומאר פחד בפעם האחרונה בחיים שלו אי שם בגיל 5. מרלו אומר לו "זה הכסף שלי" ועומאר משיב לו עוד חוכמת חיים שתגרום לו להרגיש טוב עם עצמו: "לכסף אין בעלים, רק מבזבזים", כי בכל שוד צריך גם להשאיר שיעור.

שחצנות, סוציופתיה, קסם אישי בטונות, יעילות של שועל ומבט של מאדר פאקר שיפוצץ לך את פיקת הברך. הומו, מאצ'ו, רגיש, אכזר. עומאר הוא הבן זונה הכי גדול שנראה אי פעם בטלוויזיה, אם כבר להסתכל למוות דרך קנה השוט-גאן, יהא זה השוט-גאן של עומאר.

"בכלא יש רק שני ימים חשובים: היום שאתה נכנס, והיום שאתה יוצא", כך למד אייבון ברקסדייל. ואז, ברגע השחרור, הוא מסתכל אחורה ואומר "לעולם לא שוב". לכאורה, המשפטים האלה מלמדים על תהליכי לימוד שאמורים לעבור על האיש שלא חשב שיצלח את גיל 30. מכאן הוא אמור להבין למה סטרינגר רוצה לעשות את זה כמו ביזנסמן, ולעזוב את הבולשיט של חיסולים ומאבקי פינות. אבל אייבון לא מסוגל לזה: התחרות, הנצחון, השואו-אוף, הדריכה על האחר - זה בדם שלו כי זה בדם של המשחק, עוד מהימים שהמשחק התחיל: כשסטרינגר מנסה לחסל את עומאר ביום ראשון, ברקסדייל חסר העכבות והמוסר זועם - כי גם בתוך המשחק, יש כללים והכללים אומרים שביום ראשון לא הורגים ובשאר הימים נאבקים על כל נרקומן ונרקומן דרך הידיים, הרגליים וכוונות הרובה. אייבון הבין את המשחק הזה ולכן הגיע שוב לכלא. סטרינגר לא הבין את זה, ולכן מת.

המלך נשאר מלך. שמור את פשוט. שם תואר אחד. פועל אחד. ככה הם יבינו אותך. הסצינה הזו היא הסדרה כולה. כמו כל סצינת פתיחה טובה היא אירוע מחולל קטנטן, לכאורה חסר חשיבות, אך כזה המקפל בתוכו את כל הקונפליקטים, נקודות המפנה, הרצון והצורך של הדמויות ומסמן את המטרות - אנחנו. די'אנג'לו הרבה יותר חכם מסוחר הסמים המצוי בדיוק כמו ש"הסמויה" היא סדרה הרבה יותר חכמה מסדרת הטלוויזיה המצויה על שוטרים וגנבים. כאן הוא, הסדרה עצמה, מסביר לבודי ו-וואלאס איך זה עובד. מהם החוקים הפשוטים שצריך ללמוד כדי להגיע לאן שרוצים להגיע – למעלה והרחק מהחצר האחורית והספה המהוהה. בודי, שריר קפוץ שבמשך הזמן נרפה לתבונה יבין. וואלאס, הוא נאיבי מדי למשחק הזה. הדרך בה הוא מסביר להם היא בדיוק אותה הדרך בה "הסמויה" לא מסבירה אלא מראה לנו איך זה עובד באמת .אם שאר הסדרות משחקות דמקה עם המלך, "הסמויה" מראה לנו מה עושים עם החיילים, הרצים, הצריחים המלכה והמלך. המלך נשאר מלך. גם כשדי'אנג'לו ישאל את המלך החדש - איפה וואלס סטרינג? איפה וואלס?!?!

המשחק, כפי שמשחקים אותו בדאון טאון בולטימור, הוא משחק של גברים. זה לא מפריע לבריאנה ברקסדייל, אחותו של אייבון להיות שחקן משמעותי על לוח השח הסבוך בעסק המשפחתי. היא חדה, ערמומית, קשוחה וחכמה. עד כדי כך חכמה, שהיא גם יודעת מתי שיחקו את המשחק על הגב שלה, או יותר נכון על הגב של הבן שלה. כשמקנולטי מעמת אותה עם הידיעה לפיה דיאנג'לו נרצח בכלא ולא התאבד, בגלל החשש שהוא יתהפך ויפיל את כולם, נפקחות עיניה ומיד מתחילות לצרוב. זה הרגע בו בריאנה, היועצת של שני הטיטאנים בתאגיד ברקסדייל מבינה שבמשחק, אסור לסמוך על אף אחד, אף פעם. גם לא על משפחה. וככה, לפחות בבולטימור, נראית תחילת הסוף.

בלשית קימה גרגס, אשה יחידה במחלק של גברים, לעזאזל, במוסד של גברים, מתחילה את "הסמויה" כאשה. אמנם אשה גברית, לסבית וקשוחה (כמו הקולגות ולפעמים הרבה יותר), אבל עדיין אשה. כזו שמחכה לה בבית בת זוג אוהבת עם לחמניה בתנור, תרתי משמע וכו'. היא מסיימת אותה מקנולטי: חדורת שליחות עם משיכה חזקה לצדק ובימבוז. שורשיה של הילדותיות האנוכית שמסגלת לעצמה קימה ככל שעובר הזמן, טמונים ברחובות, בעבודה, במשחק. כנראה שאי אפשר אחרת. צריך לבחור חזית, וקימה בוחרת את הרחובות.

בכל טרגדיה בין שני מחנות נמצא מידל-מן כזה, סוג של יאגו, שתפקידו הוא קודם כל לשרוד, ואחר כך לעשות לכולם את החיים קשים. לפרופוזישן ג'ו תמיד יש הצעה עבורך, אבל לעןולם לא תדע למה הוא מתכוון באמת. כך, הוא מפתה את עומאר בחולשה הגדולה שלו: כסף ושואו-אוף, כדי לגרום למרלו להרגיש שהוא זקוק לאחד כמו ג'ו בצד שלו. הוא עושה זאת במתק שפתיים של מי שלא רק מבין את הקוד של השכונה - אלא זה שהמציא אותו. זה רגע מפעים של וירטואוזיות תסריטאית וגם של משחק עילאי: ג'ו הכבד הוא למעשה האדם הזריז ביותר בבולטימור, לפחות לעת עתה. ואם יש לו הצעה בשבילכם, לא בטוח שתוכלו לסרב לה.

היחסים בין קארבר והארק הם כל הסיפור של משטרת בולטימור בעיניים של דיוויד סיימון: שני טמבלים שהצליחו להתחמק מהרחוב, אבל לא בדיוק יודעים מה לעשות נגדו; כאלה שמסוגלים להתדיין שעות על פנטזיית האורגיה המושלמת וגם לריב בשאלה האם לזיין גבר בשביל הגשמת הפנטזיה מהווה נטייה הומוסקסואלית. ובדרך? הגנגסטרים יוצאים מהמחבוא, סמים מחליפים ידיים, העיר מתמוטטת. קארבר השתנה, הארק לא, אבל שניהם נוגעים ללב, שניהם עושים את "הסמויה" גדולה לא פחות מכל דמות אחרת.

"הסמויה": מי הדמות האהובה עליכם? ספרו לנו בפייסבוק

השתתפו בהכנת הכתבה: הדר טורוביץ', איל רוב, עינב שיף

בהמשך פרויקט "הסמויה":

"הסמויה" - מה אתם יודעים על הסדרה?
"הסמויה" - הציטוטים הגדולים של הסדרה
"הסמויה" - כך הסדרה חיה עשור אחרי סיומה